פרשת קרח

 

מרד קרח והנשיאים ומרד דתן ואבירם

 

א.

 

 

סיפור המרידות של קורח ושל שאר המורדים, הבא בראש פרשתנו, הוא מן הסיפורים המורכבים והסבוכים שבכל המקרא. באמת אין לכחד כי סיפורנו אינו סיפור מקראי אופייני.   אין צורך להיות מבקר חד עין כדי להיווכח כי סיפורנו מכיל שני סיפורים שונים:   סיפור אחד הוא מבחן המחתות שבו השתתפו 250 הנשיאים וקרח בראשם, וכנגדם עמד אהרן הכהן.   אירוע זה התרחש בפתח אהל מועד, והסתיים בשריפת 250 מקריבי הקטורת.

 

הסיפור האחר הוא התרסתם של דתן ואבירם כנגד מנהיגותו של משה, התרסה שיצאה ממקום מגוריהם במחנה ונסתיימה בבליעתם אדמה על פי הודעתו מראש של משה שהלך אל מקומם.   שני הסיפורים הללו מסורגים זה בזה וקובעים את חלוקת הסיפור השלם לפסקות (הנושאים השונים סומנו על ידי שני סוגי כתב):

 

ט"ז, א-ג  מצג:   קואליציית המורדים וטענתם המשותפת כנגד משה ואהרן

 

ד-ז   תשובת משה הראשונה "אל קרח ואל כל עדתו" – הצעת מבחן המחתות

ח-יא   תשבות משה השנייה אל קרח ואל בני לוי – "ובקשתם גם כהנה"?

 

יב-טו   קריאת משה לדתן ואבירם, נאום סירובם ותגובת משה על כך

 

טז-יט   חזרה אל קרח ואל עדתו ואל הצעת המחתות ותחילת יישומה, קרח מקהיל את כל העדה

כ-כב   הודעת ה' על עונש העדה ותפילת משה ואהרן לביטולו

 

כג-כז1   משה מרחיק את העדה מעל אהלי המורדים

כז-2לד   משה מודיע את עונשם והם נבלעים באדמה

 

לה   שריפת 250 מקריבי הקטורת

 

י"ז,   א-ה   הפיכת המחתות ציפוי למזבח "זכרון לבני ישראל"

 

דרכו של הסיפור במקרא להתרכז בנושא אחד, בעלילה אחת, ולצמצם את מבטו למקום, לזמן ולאישים העומדים במרכז אותה עלילה.   הסיפור שלפנינו מפזר את תיאוריו על פני שני נושאים, ושתי עלילות, תוך שהוא נע ממקום התרחשות אחד למשנהו הלוך ושוב.   האם הדבר מעיד בהכרח שיש כאן סיפורים שונים שיד עורך צירפה אותם יחדיו?

 

בעייה דומה העסיקה אתנו בעיון לסיפור המתאווים בפרשת בהעלותך.   שם שאלנו אודות שילובם של שני סיפורים הנראים שונים זה מזה מבחינת נושאם, מה טעם נשתלבו לסיפור אחד.   השאלה בפרשתנו פחות קשה:   שני הסיפורים אינם רחוקים כל כך זה מזה מבחינת נושאם, שניהם סיפורי מרידה.   ובכל זאת, אלו שתי מרידות שונות, של אישים שונים, שמרדו מתוך מניעים שונים, וכנגד דברים אחרים.   אף שהתרחשותן היתה בו-זמנית, אין הדבר מחייב לכלול את שתי ההתרחשויות תחת קורת גג אחת.   ניתן היה לתאר כל מרידה בסיפור נפרד ושלם, כדרך שתבהיר כי שני הסיפורים הסמוכים אירעו באותו זמן עצמו.

 

 

ב.

 

לעתים העובדה כי "כך הווה" היא אכן בעלת משמעות רבה, והיא חייבת לבוא לידי ביטוי גם בתיאור הספרותי.   כאשר כמה אירועים שונים מצטרפים למערכת לחצים, הפועלת בו זמנית בכמה חזיתות (וזאת, כאמור, לא במקרה, אלא בכוונה ליצור מתקפה כוללת) לא יהא ניתן לחוש בחומרת המצב אלא כאשר התיאור הספרותי ינסה לתת תיאור סימולטני של כל אותם אירועים.

 

הבה נדגים זאת באמצעות המלחמות הגדולות שנכפו על מדינת ישאל:   מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים.   המכנה המשותף למלחמות אלו הוא שהן התרחשו, בו זמנית בכמה חזיתות, בכמה גבולות וכנגד כמה צבאות אויב.   דבר זה היה תוצאה של תיאום בין-ערבי שנועד לאלץ את ישראל לפזר את כוחותיה ואת המאמץ הצבאי שלה על פני שטחים גדולים ומול צבאות עדיפים.

 

היסטוריון צבאי מקצועי שינסה ללבן את המהלכים הצבאיים בחזית מסויימת, יתרכז כמובן רק באותה חזית.   אולם היסטוריון שיבוא לתאר את תולדות מדינת ישראל בעת המלחמה, לא יוכל לספר את סיפורה של המדינה הנלחמת על נפשה, אלא באמצעות סיפור "קופצני" הממחיש את ההכרח להילחם בכמה חזיתות בו זמנית.   רק תיאור המבוכה והקושי שישנם בפיזור המאמצים, בהתרוצצות הפיקוד העליון מחזית לחזית, בהתלבטות כיצד לחלק את הכוחות השונים בין החזיתות ובדיווח התקשורתי המבולבל, ייתן תמונה נאמנה של המציאות.   דווקא תיאור שיש בו סדר טוב והבחנה בין הנושאים השונים המתוארים, עלול לשקף את המציאות בדרך מעוותת.

 

קואליציה של מתנגדים בחרה לפעול כאחת כנגד משה, מנהיגם של ישראל, בכמה חזיתות, בכמה תחומים ואף בכמה מקומות.   התאגדותם יחדיו לא נבעה מזהות אינטרסים כללית, אלא מאינטרס אחד משותף:   למשוך אחריהם את העם, ולהביא לקריסת מנהיגותו של משה אל מול חזית רחבה זו של לחצים, שלא יוכל לטפל בכולם כאחת.

 

כדי להמחיש את הסיטואציה שבה נתון משה, שנכפתה עליו ע"י התאגדות מתנגדיו, מתמקד הסיפור בדמותו, ובדרך שבה הוא מנסה להדוף את המתקפה הנערכת עליו בו זמנית בכמה חזיתות.   סיפור כזה, יהא בהכרח סיפור מורכב ומסובב, משום שהוא משקף

 

 

ג.

 

משה מנסה לעמוד באתגר ההתנגדות הרב חזיתית למנהיגותו, ולהקל את לחץ המתנגדים באותן נקודות שעמדנו עליהן.

ראשית, הוא מנסה לחשוף בקיעים בחומת ההתנגדות של 250 הנשיאים הקמים עליו.   הוא מנסה לגלות בקרבם אינטרסים מנוגדים, כדי לפורר את מה שנראה כחזית מאוחדת.   הבה נבהיר את דברינו:

 

הן בדברי משה הראשונים אל קרח ואל כל עדתו והן בדבריו השניים אל קרח, משה פונה אל הלוויים.   את דבריו הראשונים הוא מסיים (פס' ז) "רב לכם בני לוי", ואת דבריו השניים הוא פותח (פס' ח) ב"שמעו נא בני לוי" וכל תוכן נאומו תלוי בכך שהנמענים הם בני לוי.

 

אולם לוויים לא נזכרו ברשימת המורדים במצג שבפסוקים א-ב, ובכן מניין צצו פתאם?

נציע כאן מעין פשרה בין הפירושים השונים:   קורח שעמד בראש 250 הנשיאים, לא לבדו בא משבטו, אלא הביא עמו משבטו וממשפחתו לוויים נוספים.   ואף שצודק רמב"ן כי לא כל 250 הנשיאים הללו מערערים על כהונת אהרן ובניו, וחפצים אף הם להיות שותפים בעבודת המשכן, אין טעמם שווה:   רובם חפצים כך מתוך השקפה שוויונית "כל העדה כלם קדושים".   אולם הלוויים מן הסתם אינו סבורים כך:   הם מתרעמים על ההבחנה שבינם לבין אהרן ובניו בני שבטם, וחפצים בשוויון בתוך שבטם הנבחר בלבד.   אך כיוון שכולם מאוחדים עתה בתביעתם לעבודה ולכהונה – מציע משה לכולם את מבחן המחתות.

 

בסוף דבריו הללו של משה (בפס' ה-ז), המיועדים לכל 250 הנשיאים, פונה משה ברמז ללוויים שבהם:   "רב לכם בני לוי" -   לכח אין מקום בשותפות זו, שהרי לכם נתנו זכויות רבות ועליכם להסתפק בכך.

לו היו הלוויים מקבלים את מה שרמז להם משה, היו פורשים מקבוצת 250 הנשיאים, וכך היתה קבוצה זו מתחילה להתפורר.   אולם דבר זה לא אירע, ועל כן פונה משה עתה אליהם בפירוש, ורק אליהם, ומבאר באר היטב את מה שרק רמז בסוף דבריו הקודמים.   אלא שאף נאום זה נותר ללא תגובה, לא מצד קורח ולא מצד אחיו הלוויים.   קבוצת 250 הנשיאים נשארה מאוחדת עד לסופה הנורא.   נסיונו של משה לפורר קבצה זו בטרם ייעשה מעשה, ובכך למנוע את הצורך במימוש הקרבת הקטורת, לא עלה יפה.

 

 

ד.

 

משנכשל משה בנסיונו לפורר את קבוצת המורדים הגדולה, הוא מנסה לצמצם את ריבוי החזיתות במובן הגאוגרפי:

  יב   וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם בני אליאב

משה חפץ בבואם אליו, אל מרכז המחנה, כדי שוכל לשאת ולתת ממקומו סימולטנית הן עם קורח ו- 250 הנשיאים, והן עם דתן ואבירם.   וטעם נוסף לכך:   דתן ואבירם הרחוקים ממשה, יכולים למשוך את העדה אחריהם, בלא שמשה יודע זאת ובלא שיוכל לנסות למנוע זאת.

אלא שאף מאמץ זה של משה נכשל:

  ויאמרו:   לא נעלה!

אין הם מוכנים לדו-שיח עם משה, אף שאינם מפסידים את ההזדמנות להשמיע ממקומם נאום השמצה תקיף כנגדו.

 

 

ה.

 

משה נאלץ אפוא לשוב ולדון עם קבוצת 250 הנשיאים הקרובה אליו, והוא חוזר אל תכניתו הראשונה שנראה כי אין מנוס מלממשה:

טז-יז   ויאמר משה אל קרח:   אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם ואהרן מחר.   וקחו איש מחתתו…

התאריך "מחר" כבר נקבע והצעתו הראשונה להם בפסוק ו, ורש"י פירש את כוונת הדחייה (בפירוש לפס' ה ד"ה בקר):

  והוא היה מתכוון לדחות, שמא יחזרו בהם.

 

משה ניסה "להרוויח זמן", ולפרק הזמן הזה את חזית מתנגדיו.   אולם הוא לא הצליח בכך.   עבר לילה ואתא בקר, וחבורת 250 הנשיאים וקורח בראשם…   אלו לא הגיבו עד עתה, אף לא במילה אחת, לדברי משה (מלבד הדיבור הכללי שנאמר ע"י הכול בראש הפרשה "רב לכם כי כל העדה…") מגיבים עתה לדברי משה בעשייה:

יח   ויקחו איש מחתתו, ויתנו עליהם אש, וישימו עליהם קטרת ויעמדו פתח אהל מועד.

אולם שתיקה זו של קורח ושל עדתו נבחרה כטקטיקה רק במשא ומתן עם משה.   מחוץ למשא ומתן זה קורח דווקא פעיל ומדבר:

  יט   ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אהל מועד

ופירש רש"י (בעקבות התנחומא) כיצד עשה זאת:

כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם:   "כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כולכם.   אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה'.   עד שנתפתו כולם.

נמצא שנסיונו של משה "להרוויח זמן" עד הבוקר, לא רק שלא הביא כל תועלת, אלא אף הביא נזק.

 

כל נסיונותיו של משה נועדו לבטל את המחלוקת כנגדו בדרכים אנושיות, ובכך למנוע את הצורך בהתערבות א-לוהית.   אולם בפעילותו בכל התחומים הללו לא השיג את מטרותיו.   עזה היתה ההתנגדות ועקשנית, ולא הותירה מקום לבירור ולדו-שיח.   מצד אחד נתקל משה בשתיקה רועמת, ומצד אחר – בדברי בלע ובחוסר נכונות להידברות.

ואין עוד מנוס מהתערבות א-לוהית:

  יט   וירא כבוד ה' אל כל העדה.

 

 

ו.

 

עד עתה נבחנו בסיפור היחסים בין משה לבין קבוצות המורדים השונות.   אולם יש לזכור כי מטרת המורדים אינה ביצירת יחס כלשהו עם משה.   ההפך הוא הנכון.   מטרתם היא לכבוש את לבו של העם. האפשרות שהעם ילך אחריהם היא הסכנה החמורה העומדת על הפרק, ותהליך זה אכן הולך ומתרחש בשני מוקדי המרד.   במוקד הפנימי נאמר:

יט   ויקהל עליהם קרח את כל העדה

והבאים אל פני אהל מועד ביזמת קרח מבטאים בכך את אהדתם למרדו.

 

מהמשך הסיפור (פסוקים כג-כז) מוכח, שאף במוקד החיצוני – באהלי דתן ואבירם – היתה העדה מעורבת.   ובכן, המרד צובר תנופה, ורבים מישראל נוהים אחר מנהיגיו השונים.  

אז מגיע שלב ההתגלות, המבשר בסיפורי החטא הגדולים שבספרנו את בוא התפנית:

  יט   …וירא כבוד ה' אל כל העדה

ודבר ה' אל משה ואל אהרן הלא הוא:

  כא   הבדלו מתוך העדה הזאת, ואכלה אתם כרגע

כמו בחטא העגל ובחטא המרגלים, אין זו אלא הזמנה למשה ולאהרן לשאת תפילה על ישראל וללמד עליהם זכות:

כב   ויפלו על פניהם ויאמרו:   א-ל א-להי הרוחות לכל בשר, האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף?

 

ופירש רמב"ן את דבריהם:

משה ואהרן לימדו זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם.   וראוי הוא שימות לבדו, לפרסם ולהודיע ענשו לרבים.   וזו דרך מבקשי רחמים, שיקלו החטא מעם העם, ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים.

 

כיצד הגיב ה' על תפילתם?   האם קיבל אותה?   אם כן, מדוע לא אמר 'סלחתי כדבריכם' או כיוצא בכך?

פרשנים רבים, גם מסורתיים וגם ביקורתיים, רואים בדבר ה' בהמשך:

  כד   דבר אל העדה לאמר:   העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם

את תגובתו של ה' לתפילת משה ואהרן.   כלומר, 'קיבלתי את תפילתכם, אך בתנאי שהעדה תבטא את הסתייגותה מן המורדים ותסתלק מעליהם'.

 

אולם באמת אין כאן רצף של טענה ותשובה כפי שהבינו מפרשים אלו, ואין כאן כל קושיה.   ראשית, נדון בשאלת מקומה של "העדה", המשתנה לכאורה מפתח אהל מועד אל אהלי דתן ואבירם.   האם הביטוי "כל העדה" זהה ל'כל העם'?  

בלא קשר לשאלות שאנו עוסקים בהן, עונה על כך הרמב"ן (בסוף דבריו לפס' כא) תשובה שלילית:

וטעם (פס' יט) 'ויקהל עליהם קרח את כל העדה' גדולי כל השבטים הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה.   ולא הזכיר 'העם' כמו בעגל (שמות ל"ב, ט) ובמרגלים (במדבר י"ד, יא), כי אילו היו כל ישראל היה אומר:   'ואכלה אותם כרגע, ואעשה אותך לגוי גדול' (- כמו שאמר בעגל ובמרגלים).

 

מעתה אין כל קושי בכך שהעדה נקהלה בפתח אהל מועד, אך חלק אחר של העדה היה מעורב באהלי דתן ואבירם.   גם אלו וגם אלו אינם אלא חלק מן העם, ולא העם כולו.   אפשר שרוב העם לא היה מעורב כלל בסיפורנו.

 

תפילתם של משה ואהרן נסבה על אותה עדה שנקהלה ע"י קרח אל פתח אהל מועד.

 

דבר ה' הבא (בפס' כג-כד) מעתיק את הסיפור – את פיעלותו של משה – אל אהלי דתן ואבירם.   הוא מצטווה ללכת אליהם כדי להכין את העונש שיבוא עליהם, וכדי שהעונש לא יפגע באותו חלק של העדה המצוי בקרב משכנם.

 

מדוע לא נצטווה משה להרחיק אף את הנקהלים מסביב לקרח ולעדתו מפתח אהל מועד לשם אותה מטרה, בטרם ילך לאהלי דתן ואבירם?   התשובה על כך פשוטה:   הללו אינם מעורבים ממש בין מקטירי הקטורת, אלא עומדים מסביב.   אף בלא זאת:   האש היוצאת מאת ה' תפגע רק בחוטאים, ולא באלו שלא חטאו.   הרי אף אהרן עמד עם החוטאים ולא נשרף באותה האש.   אולם בהיבקע האדמה, יירדו חיים לתוכה כל הנוכחים במקום בקיעתה, ועל כן יש להרחיקם מן המקום.

 

אפשר שהתשובה על שאלה זו עקרונית יותר:   אין ה' חפץ להרחיק את כל העדה מפתח אהל מועד, אלא אדרבה:   הוא מעוניין שיישארו וייווכחו בתוצאות מבחן המחתות למען יקחו מוסר.   לשם מטרה זו עצמה ציווה ה' לאחר מכן לעשות ממחתות החטאים ציפוי למזבח "זכרון לבני ישראל, למען אשר לא יקרב איש זר… להקטיר קטרת לפני ה'".

 

מאותה סיבה נראה כי אין משה מרחיק את העדה המצויה בין אהלי דתן ואבירם מכל וכל מן המקום, אלא דורש מהם לסור מעל אהליהם ולעמוד מרחוק.   לפיכך, כאשר באה על דתן ואבירם הפורענות, נאמר על המורחקים:

  לד   וכל ישראל אשר סביבתיהם נסו לקלם, כי אמרו פן תבלענו הארץ.

 

מנוסה מבוהלת זו אף היא בגדר לקח לבני ישראל, ואין חפץ במניעתה.  

נמצא אפוא כי אין דברי ה' שבפסוק כד "דבר אל העדה לאמר:   העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם" מהווים תשובה או תגובה לתפילתם של משה ואהרן קודם לכן, מכל בחינה שהיא.   בפסוקים כג-כד מתחיל עניין חדש.

 

 

ז.

 

ביחד עם משה אנו עוזבים את פתח אהל מועד ועוברים אל מקומם של אהלי דתן ואבירם.   באריכות ובפירוט אפי מתאר לפנינו הכתוב את האירועים שם:   את האזהרה שהזהיר משה את העדה לסור מאהלי המורדים ואת התרחקותם משם, את הודעת העונש הצפוי ואת בואו המיידי, ואף את תגובת העם הנוכח במקום לבוא העונש.   כל זאת מתואר על פני 11 פסוקים.   מה אירע באותו זמן בפתח אהל מועד?

 

שוב "קופץ" הסיפור אל המקום שיצאנו ממנו לפני 11 פסוקים, ומשלים את מה שחסרנו:

לה   ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת.

 

ראשו של פסוק זה מנוסח בזמן עבר – "ואש יצאה" – ולא בעתיד מהופך בוי"ו ההיפוך (- לא נאמר 'ותצא אש') שהוא צורת הזמן הרגילה בסיפור המקראי לתיאור אירועי העבר.   אחד התפקידים של זמן עבר רגיל בלשון הסיפור המקראי הוא לציין עבר מושלם (PAST PERFECT).   נראה זו אכן כוונת פסוק זה:

יציאת האש מאת ה' לא אירעה לאחר מה שסופר לעיל אודות בקיעת האדמה וכל הכרוך בכך, אלא באותו פרק זמן עצמו.   שני העונשים השונים כל כך באופיים, אשר התרחשו בשני מקומות שונים, אירעו אפוא בו זמנית.   והרי זו מדה כנגד מדה:

קבוצות המורדים השונות בחרו לחבור, כך שהתפרצויות המרידות שלהם תהיינה בו זמנית בשני מוקדים שונים, וזאת כדי להקשות על משה את ההתמודדות עמם.   אף עונשם היה שפורענותם באה בו זמנית בשני המוקדם הללו.   משה, שבשר ודם הוא, אינו יכול להיות נוכח בשני המקומות כאחת.   אולם יד ה' לא תקצר לפעול פעולות הפוכות זו מזו בשני מקומות שונים ובאותו הזמן.

 

יש לתת את הדעת על חוסר היחס הכמותי בין שני תיאורי העונשים:   אל מול התיאור הארוך והמפורט על פני כמה פסוקים של עונש הבליעה, הוקדש אך פסוק אחד לעונש השריפה.   תשובה אפשרית על כך היא העיקרון הספרותי שעל פיו פועל סיפורנו:   היצמדות למשה בכל תנועותיו.   כמעט ניתן לומר שנושא הסיפור הוא דרך ההתמודדות של משה עם המרד בשני מוקדיו.   כיוון שמשה נמצא במחנה בעת בוא העונשים, מתואר דווקא העונש שאירע במחנה, שבו היה משה מעורב, והוא שהתרחש לנגד עיניו.   את תיאור העונש האחר, שאירע בפתח אהל מועד בהעדרו של משה משם, משלים הכתוב בקיצור.

 

"הפיצוי" על חסרון התיאור של מה שאירע בפתח אהל מועד ניתן בפסקה י"ז, א-ה, שמבחינה עניינית היא המשך ישיר לפסוק לה החותם את הפרק הקודם.   בעוד שהלקח שנלמד מעונש הבליעה נרכב באמצעות החווייה לשעתה שחווה העם באותו אירוע, הרי שהלקח שיילמד מעונש השריפה הוא לקח לדורות.   זאת, מפני הציווי הא-לוהי על משה לדאוג להנצחתו באמצעות ציפוי המזבח במחתות החוטאים.

 

באמצעות הציווי הזה וקיומו, נקשר אף העונש שאירע בפתח אהל מועד אל משה:

שמו מופיע בראש הפסקה – "וידבר ה' אל משה לאמר" – ואף בסיומה, שהוא סיום הסיפור כולו ותמצית לקחו:

  י"ז, ה   … ולא יהיה כקרח וכעדתו, כאשר דבר ה' ביד משה לו.

 

בראש עיוננו הערנו על מורכבותו של סיפורנו, מורכבות הנראית כמקשה את תפיסתו האחדותית.   אחד הפרטים שהובאו שם היה שהפורענות הבאה על המורדים השונים אינה אותה פורענות.   אכן כך הוא, אלא שכאן עלינו להעיר ששתי הפורענויות הללו בכל זאת קשורות זו בזו:   הן הפוכות זו מזו.   הפורענות האחת היא "ואש יצאה מאת ה" – היא נוחתת משמים ארצה – "ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת".   הפורענות השנייה מקורה הפוך:   לא מלמעלה כלפי מטה – משמים ארצה, אלא מלמטה כלפי מעלה – מן השאול אל הארץ (לא-לב):   "ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה ותבלע אתם…".   ובכן, באותו רגע ממש אש משמים "אוכלת" את החוטאים, ושאול מתחת "בולעת" את החוטאים האחרים.   בדרך זו, שבה מוצגים שני העונשים בסיפורנו זה לצד זה כשני עונשים הפוכים המתרחשים בו זמנית, הם הופכים לגורם מלכד ומאחד של הסיפור השלם.   (וראה שתי פורענויות דומות באיוב א', טז ואילך).

 

היפוך זה בעונשי שתי קבוצות המורדים קשור כמובן בתוכן המרידה המיוחד של כל אחת מהן.   250 הנשיאים חפצו בעבודת הכהונה – בהקטרת קטורת, וחטאם קשור אפוא ברצון של חריגה כלפי מעלה – כלפי ה' ועבודתו. לכן, מי שחטאו בהעפלה אסורה כלפי ה', נענשים באש היוצאת מאת ה'.   לשמים חפצו להעפיל, ומן השמים בא עונשם.

אולם דתן ואבירם ואנשיהם מרדו בשליחותו של משה מרד ארצי פוליטי.   לא בכהונה ובעבודת ה' הם חפצים, אלא ב"נחלת שדה וכרם".   את מצרים הם משבחים כ"ארץ זבת חלב ודבש" והם מצרים על כך שמשה הוציאם ממנה.   מניעיהם של הללו נמוכים הם, ומן הארץ הם באים.   הקנאה במשה והתאווה הארצית הם שהוציאו את הללו מן העולם.   לא 'לעלות' הם חפצים:   "לא נעלה" כפול בפיהם, וצער על "עלייתם" ממצרים.   על כן העונש המתאים להם הוא "ירידה" אל השאול.   ה"אדמה" היא מקור חטאם, ומן האדמה בא עונשם.   מכאן גם ההדגש בתיאור עונשם על כך שלא רק גופם אבד מן העולם אלא גם "כל אשר להם" – "את בתיהם… ואת כל הרכוש".

 

בדרך זו, מצביעים העונשים ההפוכים גם על היפוך המניעים של קבוצות המורדים השונות.   והיפוך נושאי, כפי שכבר אמרנו, הוא לעולם גורם מאחד ומלכד.