!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

ישיבת הר עציון (בית המדרש האלקטרוני)

***********************************

שיעורים בפרשת השבוע מאת הרב מנחם ליבטאג

******************************************

פרשת בהר

מדוע נכתבה פרשת בהר בספר ויקרא, ולא במקומה הראוי בספר שמות? ככלות הכול, הפסוק הפותח הוא "וידבר ה' אל משה בהר סיני"!

על מנת לסבך את העניינים נוסיף כי פרשת בהר איננה הפרשייה היחידה בסוף ספר ויקרא הנראית כאילו 'נלקחה' מספר שמות. למשל: מצוות הדלקת המנורה שבפרק האחרון של פרשת אמור (כ"ד; א-ג), ברור שמקומה בספר שמות, שהרי היא ציטוט כמעט מדויק מפרשת תצוה!

בשיעור זה ננסה להציג מבנה כיאסטי המסביר את מהלך הפרשיות (האקראי לכאורה) בספר ויקרא [הפתרון מבוסס על שיעור מעורר השתאות ששמעתי לפני שנים רבות מן הרב יואל בן-נון, שבו הציג מבנה כיאסטי המקשר בין ספר שמות וספר ויקרא].

מבוא - מאמור' ל' בהר'

כזכור משיעורים קודמים, ספר ויקרא מתחלק לשניים: חלקו הראשון - פרקים א-י"ז - מתמקד במצוות הקשורות לקדושת המשכן עצמו, ואילו חלקו השני - פרקים י"ח-כ"ז - דן בניהול אורח חיים קדוש מחוץ למשכן.

והנה, בעוד שהמצוות בפרשות אחרי-מות וקדושים מתאימות לחלוקה הנ"ל, דומה שהמצוות שבפרשת אמור סותרות אותה. כפי שמוכיחה הרשימה דלקמן, רוב המצוות בפרשת אמור קשורות למשכן עצמו, ולפיכך שייכות (על פי החלוקה הנ"ל) לחלקו הראשון של ספר ויקרא:

·  פרק כ"א - דיני הכוהנים.

·  פרק כ"ב - איסורי מזבח.

·  פרק כ"ג - קרבנות המועדים.

·  פרק כ"ד - הדלקת המנורה ועריכת לחם הפנים על השולחן.

עם קצת דמיון אמנם ניתן לשייך מצוות אלה לחלקו השני של ספר ויקרא, אולם ברור שלא זה מקומן הטבעי על פי החלוקה הנ"ל.

שעת סיפור?

כאילו אין די בכך, בסוף פרשת אמור אנו נתקלים בבעיה מסוג שונה לחלוטין. פסוקים כ"ד; י-כג מביאים בפנינו את סיפור המקלל ועונשו. לא רק שסיפור זה אינו שייך לספר ויקרא - לא לחלקו הראשון ולא לחלקו השני - זהו גם הסיפור היחיד בכל הספר (פרט לתיאור חנוכת המשכן, הקשור ישירות לחלק הראשון), שצץ פתאום, בלא שום סיבה נראית לעין להזכירו דווקא כאן!

עוד בעיות!

פרשת בהר (פרק כ"ה) איננה בעייתית פחות! דיני שמיטה ויובל אמנם מתאימים, על פי החלוקה הנ"ל, לחלקו השני של הספר, אך הפסוקים הפותחים את הפרשה והפסוקים החותמים אותה מעמידים אותנו בפני שתי בעיות נפרדות.

הפסוק הראשון של הפרשה (כ"ה; א) מצהיר כי המצוות שבה ניתנו בהר סיני, ומכאן ניתן להסיק שכל הפרשה שייכת לספר שמות!

בסיום הפרשה אנו מוצאים שלושה פסוקים המציגים בפנינו בעיה נוספת:

"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם, אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' א-להיכם. לא תעשו לכם אלילִם... את שבתֹתַי תשמֹרו ומקדשי תיראו, אני ה' "           (כ"ה; נה - כ"ו; ב).

פסוקים אלה מזכירים את ארבעת הדיברות הראשונים, שאינם קשורים כלל למצוות שלפניהם ולספר ויקרא ואין ברור מה מעשיהם בפרשה זו.

האם החלוקה נכונה?

השאלות הנ"ל מערערות את יסודות ההבחנה בין שני חלקי הספר. היש להסיק שספר ויקרא הוא אוסף מצוות אקראי?

כדי לענות על שאלות אלה עלינו לבחון מחדש כל אחת מהפרשיות שנדמה לנו שאינן במקומן מתוך מגמה לקבוע היכן ראויות היו להיכתב. כך תתגלה לעינינו תבנית, אשר תהווה בסיס למבנה כיאסטי.

איזהו מקומן

תוך בחינה מחודשת של הבעיות הנ"ל, שימו לב לתבנית המתגלה. נתחיל מפרק כ"ד, פרשייה אחר פרשייה:

נר תמיד (כ"ד; א-ד)

ארבעה פסוקים אלה, המתארים את הדלקת המנורה בשמן זית זך, מהווים חזרה כמעט מדויקת על הפסוקים בתחילת פרשת תצוה (ראה שמות כ"ז; כ-כא והשווה), ולפיכך הם שייכים לפרשת תצוה.

לחם הפנים (כ"ד; ה-ט)

פרשייה זו מתארת את סידור לחם הפנים על השולחן. זהו, למעשה, פירוט נרחב יותר של המצווה, המוזכרת לראשונה בפרשת תרומה (ראה שמות כ"ה; ל) כחלק מהציווי על בניית השולחן.

המקלל (כ"ה; י-כג)

סיפור בודד זה בחלקו השני של הספר מוביל לסדרה קטנה של דינים אזרחיים ("בין אדם לחברו") הקשורים לעונש מוות. השוו בזהירות את פסוקים כ"ד; יז-כב לשמות כ"א; יב, כג-כה - הדינים כמעט זהים (למשל: שמות כ"א; כד מקביל לויקרא כ"ד; כ - "עין תחת עין, שן תחת שן..."). פרשייה זו שייכת אפוא לפרשת משפטים.

פרשת בהר - דיני שמיטה ויובל (כ"ה; א-נד)

כאמור, הפסוק הפותח את פרשת בהר קובע שדינים אלה ניתנו בהר סיני. ואכן, דיני השמיטה הבסיסיים ביותר מוזכרים לראשונה כבר בספר שמות: "ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה, והשביעִת תשמטנה ונטשתה..." (שמות כ"ג; י-יא). מקומה של יחידה זו הוא, אם כן, ביחד עם שאר המצוות שניתנו בהר סיני - בפרשת משפטים או בפרשת יתרו.

'מיני-דיברות' (כ"ה; נה - כ"ו; ב)

כפי שהסברנו לעיל, שלושה פסוקים אלה, המצויים בסופה של פרשתנו, מהווים כעין 'הד' לעשרת הדיברות, ומקומם אפוא בפרשת יתרו (ראה שמות כ; א-ט) [השווה גם למקבילה בויקרא י"ט; א-ד].

חזרה "ברוורס" לספר שמות

לא רק שמצוות אלה שייכות כולן לספר שמות, הן גם מסודרות בסדר הפוך - מפרשת תצוה, דרך פרשת תרומה ופרשת משפטים ועד פרשת יתרו! בחינת הפרשיות שמסביב תגלה די 'ראיות נסיבתיות' לכך שסדר זה איננו מקרי.

על מנת להוכיח זאת נבחן במהירות את התוכחה שבפרק כ"ו ונבדוק לאן היא שייכת, ומשם נצעד אחורנית (לצורכי נוחות סימנו את הפרשיות באותיות).

א) התוכחה (כ"ו; ג-מד)

התוכחה (פרק כ"ו) מתארת את השכר (או העונש) שיקבלו בני ישראל אם יקיימו (או יפרו) את מצוות ה'. תוכחה זו היא חלק אינטגרלי של הברית בין הקב"ה ובני ישראל בהר סיני (ראה דברים כ"ח; סט!). ברית זו מפורטת אמנם בפרשת בחקתי, אך עקרונותיה הבסיסיים הוזכרו לראשונה כבר בפרשת יתרו, ביחס למעמד הר סיני:

"ועתה, אם שמוע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגֻלה מכל העמים, כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש..."           (שמות י"ט; ה, והשווה ויקרא כ"ו; ג, יב, כג!).

העולה מכך הוא שפרשייה זו, הגם שהיא מתאימה לחלקו השני של ספר ויקרא (השווה פרק כ"ו עם י"ח; כה-כט), ניתנה לבני ישראל בהר סיני ויכולה הייתה להיכתב בפרשת יתרו (כנראה בפרק י"ט, לפני עשרת הדיברות) [שימו לב שהדיבור המתחיל בכ"ה; א כולל גם את פרק כ"ו ונחתם בפסוק האחרון של התוכחה (כ"ו; מו); וראו גם חזקוני לשמות כ"ד; ז ואבן עזרא לויקרא כ"ה; ו].

בהליכה אחורנית, כפי שהסברנו לעיל, אנו מוצאים:

ב) 'מיני-דיברות' (כ"ה; נה - כ"ו; ב).

ג) דיני שמיטה ויובל (כ"ה; א-נד).

ד) פרשת המקלל (כ"ד; י-כג).

ה) המנורה והשולחן (כ"ד; א-ט).

ולמעשה אנו יכולים להמשיך אחורה לתחילת פרשת אמור -

ו) פרשת המועדים (כ"ג; א-מד).

ראינו בשיעור שעבר כי התורה מקדימה למועדים את מצוות השבת. את מצוות המועדים ניתן, מבחינת תוכנן, לקשר לקדושה - נושא החלק השני של ספר ויקרא. אף על פי כן מקשרת אותן התורה גם עם מצוות השבת, החותמת את פרשיות המשכן (ראה שמות ל"א; יב-יז). שימו לב להקבלות הטקסטואליות הברורות: "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי..." (ויקרא כ"ג; ג - השווה שמות ל"ה; ב!); "אך את שבתֹתי תשמֹרו... כי אני ה' מקדִשכם" (ראה שמות ל"א; יג - השווה כ"ג; ג, לט). פרשת המועדים (פרק כ"ג) בספר ויקרא יכולה הייתה להיכתב בפרשת כי-תשא.

ז) איסורי מזבח (כ"ב; יז-לג)

בפרשייה זו אנו מוצאים איסור להקריב בהמה בעלת מום או בהמה שלא מלאו לה שמונה ימים. דינים אלה - העוסקים בסוגי הבהמות שרשאי אדם להקריב - יכולים היו ללא ספק להיכלל בפרשת ויקרא.

ח) קדושת הכוהנים (כ"א; א -כ"ב; טז)

פתיחת פרשת אמור, המזהירה את הכוהנים מתי רשאים הם להיטמא ומתי אינם רשאים לעשות זאת, מתאימה אמנם לחלקו השני של ספר ויקרא (שהרי היא דנה בחיי היום-יום של הכוהנים מחוץ למקדש). אולם המשך היחידה (כ"א; טז - כ"ב; טז), הדן למי מותר לאכול מבשר הקרבנות, צריך היה להיכתב בפרשת צו.

לסיכום: על אף שייתכן שפרשיות אלה מתקשרות זו לזו ומשתלבות בחלקו השני של ספר ויקרא, ניתן היה לכתבן בחלקו השני של ספר שמות (או בתחילת ספר ויקרא). הטבלה הבאה מסכמת (בעזרת האותיות שבהן השתמשנו לעיל) פרשיות אלה ומציינת היכן היו יכולות להיכתב:

הפרשה

מקומה הראוי

א) התוכחה

יתרו (לפני הדיברות)

ב) 'מיני-דיברות'

יתרו (הדיברות)

ג) שמיטה ויובל

יתרו/משפטים (אחרי הדיברות)

ד) המקלל ודינים נלווים

משפטים

ה) המנורה והשולחן

תרומה/תצוה

ו) פרשת המועדים

כי-תשא/ויקהל

ז) איסורי מזבח

ויקרא

ח) קדושת הכוהנים

צו

בחנו את הטבלה ושימו לב לסדר המקומות שאליהם 'שייכות' הפרשיות בספר שמות (ובתחילת ויקרא).

המבנה הכיאסטי של שמות וויקרא

מבנה כיאסטי (א-ב-ג-ב-א) הוא כלי ספרותי המלמד על אחדות תוכן ומדגיש 'ציר מרכזי' (ג).

על מנת למצוא את משמעותו של מבנה כיאסטי יש לגלות את הציר המרכזי, ובמקרה שלנו צריך לסכם קודם את יחידות המצוות (למעט סיפורים!) הבסיסיות (בספר שמות) שקיבלו בני ישראל מאז הגעתם להר סיני:

א) ברית - קודם מתן תורה (פרק י"ט, מקבילה בפרק כ"ד).

ב) דיברות - עשרת הדיברות (כ; א-יד).

ג) מצוות - מיד לאחר עשרת הדיברות (כ; יט-כג).

ד) משפטים - דינים אזרחיים בפרשת משפטים (כ"א-כ"ג).

ה) ציווי המשכן - פרשות תרומה-תצוה (כ"ה-ל"א).

ו) שבת (ל"א; יב-יח, ל"ה; א-ג).

ז) הקרבנות שיכול היחיד להביא למשכן (ויקרא א-ה).

ח) הכוהנים - המשרתים במשכן (ו-ז).

ט) השכינה השורה על המשכן:

טקס חנוכת המשכן (ח-י).

רשימת דינים לקראת הכניסה למשכן (י"א-ט"ו).

חנוכה מחדש של המשכן אחת בשנה, ביום הכיפורים (ט"ז-י"ז).

השפעת השכינה - קדושת העם והארץ: "קדושים תהיו".

הטבלה דלקמן מראה כיצד מקבילה כל אחת מהיחידות האלה בסדר הפוך לפרשיות הבעייתיות שבסוף ספר ויקרא:

א) ברית - לפני מתן תורה

ב) דיברות

ג) מצוות - אחרי מתן תורה (בין אדם למקום)

ד) משפטים - דינים אזרחיים

ה) ציווי המשכן

ו) שבת

ז) קרבנות

ח) כוהנים

ט)

שכינה במשכן: חנוכת המשכן

שכינה במחנה: אורח חיים קדוש

ח) כוהנים

ז) קרבנות

ו) מועדים

ה) המנורה והשולחן

ד) משפטים אחרי מעשה המקלל

ג) מצוות שניתנו בהר סיני - שמיטה ויובל (בהר)

ב) דיברות (הארבעה הראשונים)

א) ברית - תוכחת בחקתי

שימו לב למבנה הכיאסטי המתגלה בתרשים (אבגדהוזח-ט-חזוהדגבא), המקשר בין כל המצוות שניתנו לבני ישראל במדבר סיני למן הגעתם להר סיני. במוקד המבנה (ט) נמצא הנושא של ספר ויקרא, דהיינו שני חלקיו: (1) השכינה במשכן ו(2) השפעת השכינה על העם. כפי שהוסבר בשיעורים הקודמים, מבנה זה משקף את השפעת קדושת המשכן על אופייה הרוחני של האומה בכל תחומי החיים. יתר על כן, 'ציר מרכזי' זה מקשר אותנו לנושא המרכזי של מעמד הר סיני, כעולה מן 'הכריכה הקדמית' של המבנה - ברית סיני (א). כזכור, כשהגיעו בני ישראל להר סיני הציג בפניהם הקב"ה ברית:

"ועתה, אם שמוע תשמעו בקֹלי ושמרתם את בריתי.. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש"   (שמות י"ט; ה-ו).

ברית סיני ו"קדושים תהיו"

ברית סיני, שיאו של ספר שמות, מתממשת בקבלת מצוות ספר ויקרא! בשמירת המצוות שבשני חלקי הספר הופך עם ישראל ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש" - התכלית והמטרה של ברית הר סיני.

המשמעות התוכנית של מבנה כיאסטי מחוזקת גם על ידי 'כריכה אחורית' (א-א). בדיוק כשם שברית סיני מהווה פרשה פותחת מהווים פרטי אותה ברית - תוכחת בחקתי - פרשה חותמת. לברית יש שני צדדים: הארץ המובטחת משמשת הן כאמצעי למתן שכר לעם ישראל על שמירת תורתו והן כאמצעי להענישם על הפרתה.

חזרה לבהר

הניתוח הנ"ל עשוי להשיב על שאלה נוספת על פרשת בהר. אין זה מקרה שספר ויקרא חותם במצוות שניתנו בהר סיני. המצוות מוצגות במבנה כיאסטי שבו 'מקיפות' המצוות שניתנו בהר סיני את המצוות שניתנו באוהל מועד. כזכור, מטרת המשכן הייתה לשמש אמצעי לתרגום עקרונות הר סיני לחיי היום-יום. נושא משותף זה של ספר שמות וספר ויקרא מהווה עדיין שאיפה נצחית של עם ישראל.