!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת וארא  28.10.315

קורות משה עד יציאת מצרים

דברי התורה לפרשת וארא נכתבו לעילוי נשמתו של
רועי ארבל הי"ד, בעלה של חגית ובנם של דוד ונחמה ארבל יבל"א, איש טלמון, חסיד וירא שמים, ממגיני הארץ ומבוניה, שנפל במלחמה על ההתיישבות והדרכים המובילות אליה.

ארץ אל תכסי דמו, ואל יהי מקום לזעקתו.

 


התורה מספרת לנו שמשה היה בן שמונים כאשר דיבר אל פרעה ערב מכות מצרים:      

"ומשה בן שמֹנים שנה ואהרן בן שלֹש ושמֹנים שנה בדברם אל פרעה".   (ז', ז)

מה עשה משה במשך שמונים שנותיו עד למכות מצרים?

גילו של משה במעמד הסנה

מצאנו בחז"ל שלוש דעות בשאלה בן כמה היה משה כשנאמר עליו "ויגדל משה ויצא אל אחיו" (ב', יא), כאשר הרג את המצרי שהיכה את האיש העברי. הדעה הממוצעת והסבירה, ואף הרמב"ן נטה אליה, היא שמשה היה אז בן עשרים. ביום השני הלשין עליו היהודי שהיכה את רעהו, ומשה נאלץ לברוח למדין.

האירוע הבא המסופר לנו הוא שמשה הגיע לסנה, וקיבל עליו את השליחות להוציא את ישראל ממצרים. מקובל להבין שממעמד הסנה מתנהלים העניינים ברציפות ובלוח זמנים קצר. מכאן עולה, שמאז שהיה בן עשרים - לא עסק משה אלא ברעיית צאן יתרו במשך שישים שנה, עד סמוך להיותו בן שמונים, שאז נגלה אליו ה' בסנה. הייתכן?! היש לך אדם שרועה את צאן חותנו במשך שישים שנה?!

מדרש חיצוני בשם 'דברי הימים של משה' היה רגיש לשאלה זו, ו'תרם' כארבעים מתוך שישים השנים הללו לסיפור מחודש, שלפיו משה היה כארבעים שנים מלך כוש, ואף נשא את מלכת כוש - הלא היא האישה הכושית אשר לקח (במדבר י"ב, א). סיפור פנטסטי זה מסתמך רק על פרשת האישה הכושית, שנקל לפרשה גם בדרכים אחרות. הראשונים פקפקו ונחלקו במידת אמיתותו של מדרש חיצוני זה, וממילא חזרה שאלתנו למקומה.

זאת ועוד: מהנחה שמשה הגיע בן עשרים לארץ מדין - ניתן להניח שציפורה הייתה לכל היותר כבת שבע עשרה, שהרי היא הייתה הגדולה בין שבע הבנות שרעו את הצאן. כשהלך משה לארץ מצרים כדי לגאול את אחיו, והיה בן קרוב לשמונים - הייתה אפוא ציפורה אישה קשישה, כבת שבעים ושבע. האמנם אז ילדה את בנה, ואז כרתה את ערלתו?

מכל הסיבות הללו, ניתן להניח שמשה במעמד הסנה ובעת שהלך לגאול את ישראל היה צעיר יותר, והיה אז איש במיטב שנותיו - כבן ארבעים וחמש או כבן חמישים. בשורות הבאות, ננסה לגלות מה אירע לו למשה באותן שלושים השנים (בערך!) שבין יציאתו לגאול את ישראל אחרי מעמד הסנה לבין השנה שבה נגאלו, כאשר היה בן שמונים.

"ולא שמעו אל משה"

"לכן אמר לבני ישראל אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סִבלֹת מצרים והצלתי אתכם מעבֹדתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדֹלים: ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-לוהים, וידעתם כי אני ה' א-לוהיכם המוציא אתכם מתחת סִבלות מצרים: והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אֹתה לאברהם ליצחק וליעקב, ונתתי אֹתהּ לכם מורשה אני ה': וידבר משה כן אל בני ישראל, ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבֹדה קשה".  (ו', ו-ט)

נחלקו המפרשים במשמעות העובדה שבני ישראל לא שמעו אל משה. רש"י הסביר שהם סירבו לקבל תנחומים; הרמב"ן הזכיר את נשימתם הקצרה מחמת קושי העבודה לאחר גזירת התבן; החזקוני ביאר שהם פחדו לשמוע למשה אחרי גזירתו של פרעה, שנועדה לאיים עליהם שלא יתחברו עוד למשה ולאהרן; והרשב"ם פירש שבני ישראל התאכזבו ממשה אחרי שפרעה הקשה את עולו עליהם.

אך למכילתא דרך שונה מן המפרשים בביאור הפרשה:      

"ר' יהודה בן בתירא אומר: הרי הוא אומר 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח' וגו'. וכי יש לך אדם שהוא מתבשר בשורה טובה ואינו שמח? נולד לך בן זכר; רבך מוציאך לחירות; ואינו שמח? אם כן, למה נאמר 'ולא   שמעו אל משה'? אלא, שהיה קשה בעיניהם לפרוש מעבודה זרה' שנאמר 'ואומר אליהם - איש שִקוצי עיניו השליכו ובגִלולי מצרים אל תטמאו', ואומר 'וימרו בי ולא אבו שמוע וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל' וגו'".   (מכילתא בא, פסחא, פ"ה)

אי-שמיעתם של בני ישראל אל משה, פירושה המעשי היה סירובם לפרוש מעבודה זרה. ארבע לשונות הגאולה לא היו רק הבטחה לעתיד טוב יותר, אלא הייתה בהם גם תביעה ברורה: "והייתי לכם לא-לוהים, וידעתם כי אני ה'". תביעה זו כללה פרישה מעבודה זרה. בני ישראל, שאמונם במשה ובאהרן נשחק לאחר גזירת התבן ולאחר הקשיית נטל השעבוד בעקבות דבריהם אל פרעה, סירבו לשמוע למשה ולפרוש מהעבודה הזרה.

מה הייתה תגובתו של הקב"ה לכך? דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, וכך מתאר הנביא יחזקאל את תגובת ה':

"ואמרת אליהם - כה אמר ה' א-לוהים ביום בחרי בישראל ואשא ידי לזרע בית יעקב ואִודע להם בארץ מצרים ואשא ידי להם לאמר אני ה' א-לוהיכם: ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות: ואֹמַר אלהם - איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו, אני ה' א-לוהיכם: וימרו בי ולא אבו לשמֹע אלי, איש את שקוצי עיניהם לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו; ואֹמַר לשפך חמתי עליהם לכלות אפי בהם בתוך ארץ מצרים: ואעש למען שמי, לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם אשר נודעתי אליהם לעיניהם להוציאם מארץ מצרים".  
    (יחזקאל כ', ה-ט)

מנבואת יחזקאל עולה ש(שונאיהם של) ישראל, שסירבו לפרוש מעבודה זרה, נתחייבו מיתה למקום, ורק מחשש חילול השם לא   נהג בהם הקב"ה במידת הדין.

חשש חילול השם הוא סיבה מסתברת לעקוף את מידת הדין ולא להשמיד את בני ישראל, אך קשה להניח שדור שנתחייב מיתה וניצל ממנה רק בשל חילול השם אף יזכה לגאולה. מידת הדין אינה יכולה ללקות עד כדי כך.


בהמשך נבואתו, מזכיר יחזקאל את חטא המרגלים. גם אז רצה ה' להשמיד את (שונאיהם של) ישראל, גם שם עשה הקב"ה למען שמו ולא השמידם, כמפורש בחומש הפקודים, אך ודאי שהדור שחטא לא נגאל ולא זכה להיכנס לארץ. הקב"ה היה מוכן רק לדחות את הפורענות, ולתת הזדמנות לדור הבא.

נראה לנו, שאותם דברים עשויים להיות נכונים גם בפרשתנו. הקב"ה לא השמיד את הדור החוטא, המסרב לפרוש מעבודה זרה, אך הוא גם לא גאל אותם. הגאולה המתינה לדור הבא. אפשר שהדור הבא יהיה טוב מקודמו, כפי שאכן היה.

כשלושים שנים נוספות עברו. הקב"ה בפרשתנו שב וממנה את פרעה שנית. משה חוזר על טענתו שהוא ערל שפתיים, והקב"ה ממנה את אהרן שוב להיות נביאו. כל זה כבר קרה בסנה, אך הסנה היה לפני שנות דור. ההיסטוריה שבה וחוזרת על עצמה בפרשת וארא, כאשר משה כבר בן שמונים ואהרן אחיו בן שמונים ושלוש, וכאשר הקשר בינם לבין הדור החדש רופף יותר, בשל פער הגילאים. פער הגילאים הזה, שנגרם בשל סרבנותו של דור האבות לגאול את עצמו מהעבודה הזרה ולאפשר את גאולתו ממצרים, הוא שטמן את זרע הקשיים שהתעוררו שוב ושוב בכל פרשיות המדבר.

 

 

 

*

**********************************************************

*

באר שבע

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן, תשס"ד

עורך: יצחק ברט

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:   http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*