מתחיל בגנות ומסיים בשבח (חלק שני)

 

 הרב יעקב מדן

 

  הוי אומר שתי שליחויות הן; שתי יציאות הן; שתי גאולות הן. עמדנו על האחת, השליחות להוציא את בנ"י, זו שבאה מכוחה של ברית אבות מחד גיסא, ומכח גדישת סאת העינויים מאידך גיסא, ואשר מטרתה - הפסקת העבדות והעינוי וירושת ארץ ישראל. גאולה זו, במרכזה עומד עם ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, הצריכים לעלות מעמקי עבדות מצרים לגובהי חרותה של ארץ ישראל, ואשר על כן קודם בה אהרן, הנמוך יותר, הקרוב יותר לבני ישראל, והוא האוהב את הבריות   ו מ ק ר ב ן   לתורה. הוא זה שבכוחו להעלות את בני ישראל. אך את כוחו שלו להעלותם שואב אהרן ממשה. "הוא   א ה ר ן   ו מ ש ה אשר אמר ה' להם - הוציאו את בנ"י ממצרים."

 

  כעת עלינו לעמוד על השניה, לא זו שבאה לתבוע את עלבונם של ישראל ושל שלושת אבותיהם, המיוצגים נאמנה ע"י   א ה ר ן   השואב את כוחו   מ מ ש ה.

 

  אלא על זו שבאה לתבוע את עלבונו של הקב"ה כביכול, המיוצג ע"י משה -   א י ש  

 ה א - ל ה י ם (ולא ע"י אהרן אוהב הבריות), אלא שאין בכוחו של משה להוריד את דבר ה' עד לתחתיתה של ארץ הנילוס (אלא לכל היותר עד הר סיני), וצריך לבוא אהרן ולסייע להוריד את הדברים עד לרמתו של פרעה. "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים...הוא   מ ש ה   ו א ה ר ן ".

 

  במערכה זו אין בני ישראל מהווים אחד הצדדים. מוקדיה, איפוא, אינם הבטחות לאבות, אינה עינוי הבנים, ומטרתה אינה ירושת ארץ ישראל. במערכה זו ניצבים לדו-קרב שנים בלבד. שני המלכים, שני האדונים, שני הטוענים. לפנינו מערכה של שנים האוחזים בטלית אחת, זה אומר כולה שלי, וזה אומר כולה שלי, ואשר בה - חפצה ומגמתה של הטלית - כלל אינה ממין הטענה. השנים - הלוא הם מלך ישראל וגואלו ("המיוצג" כאמור ע"י משה, והמשכו - אהרן) הטוען על הטלית, הלוא היא עם ישראל - "כי עבדי הם...לא ימכרו ממכרת עבד" (ויקרא כה, מג). ומולו ניצב מלך מצרים, זה שגזל את העבד, הבן, מן הקב"ה, ומחזיקו אצלו כרכושו הפרטי, הלוא הוא פרעה המשעבד את בני ישראל,   ומסרב להחזירם לבעליהם החוקיים.

 

"ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי".

"ועתה לך ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי."

 

  ומשה מקשה על שי השליחויות. מה יטען כנגד פרעה הרוצה להמשיך ולהחזיק בבני ישראל?   וכיצד ינהיג את ישראל ויעלם ממ"ט שערי טומאה של ארץ מצרים, אל מ"ט שערי בינה של ארץ ישראל? האם ילכו אחריו? במה זכו ישראל וכיצד יתרוממו לדרגת הנהגתו? וכפי ששוטח את טענתו בהמשך: "ויען משה ויאמר, והן   ל א   י א מ י נ ו   ל י  ולא ישמעו בקולי" (ד,א). (ואכן, אין משה מרפה עד שנשלח עמו אהרן, הקרוב יותר לעם ישראל, היותר מסוגל ליצור עמם קשר.)

 

  והקב"ה עונה לו שתי תשובות. (וכאן, שוב, דברי דלא כרש"י ואין כוונתי ח"ו להתמודד עם פירושו, אך 'כפטיש יפוצץ סלע'.) וסדרן אינן כשאלות של משה, אלא כסדר דבריו של הקב"ה עצמו   ל א ו ר ך   כ ל   ה ד ר ך   (עיין לעיל ג, י-יא, טז-יח; ד, ה, כ"א כ"ב; ו, ו, י"א, כו-כז; ואין כאן מקום להאריך בכך).

 

  על שאלת משה כיצד ינהיג את בנ"י - "והן לא יאמינו לי", עונה לו הקב"ה - "ויאמר כי   א ה י ה   ע מ ך   וזה לך האות כי אנכי שלחתיך" (ג, יב). ופרע הקב"ה את החוב   ב ס י נ י, "ויאמר ה' אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי   ע מ ך   וגם   ב ך יאמינו לעולם" (יט, ט).

 

  על שאלת משה, מה טיב שליחותו אל פרעה, עונה לו הקב"ה (ג, יב): "בהוציאך את העםממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה." אף תשובה זו קשורה בסנה ובסיני: דרישתך מפרעה אינה יציאה מעבדות לחרות אלא   מ ע ב ד ו ת   ל ע ב ד ו ת. ושטרו של הקב"ה קודם לשטרו של פרעה. יש להוציאם מעבדות מצרים לעבדות הא-להים. ועדיין אין משה מסתפק בכך, ושואל מה שמו של הקב"ה, ומקבל שתי תשובות. אהי' אשר אהי': שם זה קשור לבחירת עם ישראל להיות לחלק של הקב"ה. (עי' ברמב"ן על אתר בשם אונקלוס - "אהא עם מאן דאהא." כלומר, אהיה   א ת   אשר אהיה. והשווה להתגלות בניקרת הצור (לג, יט) "וחנותי   א ת   אשר אחון וריחמתי   א ת   אשר ארחם", ואכמ"ל.) ותשובה שניה, כאמור א-להי האבות, המקיים בריתו איתם.

 

  ושוב מקבל משה שתי הוראות. "לך ואספת את זקני יש'ראל" הכוללת בתוכה את שמו כא-להי האבות, את העינוי ואת ארץ ישראל (ג, טו-יז), ומיד אחריה- "ובאת אתה וזקני יש'ראל אל מלך מצרים ואמרתם אליו -   ה'   א - ל ה י   הע ב ר י י ם   נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשה ימים   ב מ ד ב ר   ונזבחה לה' א-להינו"   (פס' יח). השליחות לפרעה, יסודה היא, שבנ"י לא נועדו לעבודת פרעה אלא לעבודת ה'. והרי מרכזה של עבודת ה' - הקרבן.

 

  וכאן מגיעים אנולפתרון שאלתנו שבתחילת החיבור. "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלך...ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים...ואחרי כן ישלח אתכם" (פס' יט-כ). הוי אומר:   מ כ ו ת   מ צ ר י ם   א י נ ן   ע ו נ ש   ע ל   ה ש י ע ב ו ד   ו ה ע י נ ו י   א ל א   ע ל   ג ז י ל ת  

ע ב ד י ו   ש ל   ה ק ב " ה.   וכן בהמשך, ניתנים למשה שלושה אותות, שמטרתם- היכולת להנהיג את עם שיראל. ושם נאמר "למען יאמינו כי נראה אליך ה' א-להי אבותם, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב" (ד,ה). ובהמשך הפרשה הופכים שלושת האותות לשלושה   מ ו פ ת י ם   (ד, כא).   ושם מטרתם שונה. "ואמרת אל פרעה, בני בכרי ישראל, ואמר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכורך" (ד, כב-כג). שוב אין מדובר על גאולת ישראל, אלא על גזילת בנו ועבדו של הקב"ה, שגמולם יהיה מכת בכורות, מידה כנגד מידה.

 

  שוב חוזר אותו רעיון. מכות מצרים המתמצות במכת בכורות, אינן קשורות לגאולת ישראל מצד עצמם של ישראל, אלא הן הנשק בדו-קרב המלכים. (וכאן מקום אתי להעיר. ה"ניב" המפורסם "שלח את עמי" הלקוח ממכות מצרים, מנותק מהקשרו בצורה מטעה. הכושים בדרום ארה"ב חרטוהו על דגלם בשיר המפורסם בהשוותם את מאבקם לחרות עם דברי משה אל פרעה. ובימינו החרטה אותו על דגלו התנועה לשחרורם של יהודי בריה"מ. שלוש מילים אלו אינן מופיעות לעולם בנפרד, אלא תמיד - "שלח עמי ויעבדוני". ביטוי זה לעולם אינו יציאה מעבדות  

ל ח ר ו ת, אלא מעבדות   ל ע ב ד ו ת.)

 

  ואכן זהו תוכנן של מכות מצרים. מכות אינן מופיעות כעונש על שיעבוד ישראל, אלא כעונש על קריאת התיגר נגד הקב"ה - "לא ידעתי את ה'" וגומר (ה, ב). המכות באות כ"שיעור" בידיעת ה'. "בזאת תדע כי אני ה', הנה אנכי מכה" וכו' (ז, יז). שמא סובר פרעה, שכשם שמצרים שייכת לו אף ישראל שייך לו, הרי לך תשובתו בצידו - "ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (ח, יט). "והפלה ה' בין מקנה ישראל ובין מקנה מצרים" (ט, ד). שמא סובר פרעה שעדיין בכוחו לכפות את רצונו על א-להי ישראל - הרי תשובתו בצדו - "בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ" (ט, יד). כל הויכוח, איפוא, אינו אלא על מהלך דרך שלושת ימים וקבלת עבדותו של הקב"ה מקץ אותם ג' ימים.

 

  ומהם אותם ג' ימים - על כך אנו קוראים בפרשת שלח. "ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים" (טו, כב). ובזוה"ק - אין מים אלא תורה, שנא' "הוי כל מצא לכו למים". שם, מקץ ג' ימים היו צריכים לקבל את התורה. אלא שלא יכלו לשתות מים ממרה כי   מ ר י ם   הם. ואז "ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ" (ובזוה"ק - אין עץ אלא תורה, שנא' "עץ חיים היא למחזיקים בה"). הקב"ה מורה כיצד להמתיק את המים המרים ע"י העץ שהוא התורה. מ"מ בגלל תלונתם לא באה ההופעה בשלימות, נדחתה בכמה שבועות ובא עמלק וקרר וצינן את להט האש שהתורה ניתנה בה.

 

  אך למה נאריך במה שלא קיבלו, הבה נתבונן במה שקיבלו מקץ ג' ימים. שם, מקץ שלושת ימים, קיבלו עליהם   ע ו ל   מ   ל כ ו ת   ש מ י ם. "שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו. ויאמר אם   ש מ ו ע   ת ש מ ע   לקול ה' א-להיך" (טו,כו). ומה יהא שכרם: " כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", ומכלל לאו אתה שומע הן. אם לא יקבלו את עול מלכותו יתברך, יוכו במכות מצרים. שהרי מה היתה משמעותן של אלה, עונש על גזילת עבדיו של הקב"ה. ואם לאחר היציאה מעבדות מצרים יסרבו להיכנס תחת עולו, הרי זה עצמו העונש המגיע להם. אך משקבלו את עולו של מקום מהו אומר, "כל המחלה אשר שמתי במצרים- לא אשים עליך".  

 

  שתי גאולות הן: מעבדות לחירות, זו המובטחת לאבות; ומעבדות לעבדות - זו שהיא חשבונו של מקום, שלקח לו את ישראל לחלקו. ואילו באנו להאריך, היינו מוכיחים שאכן במקביל להן יצאו ישראל ממצרים פעמים, ושהן שני הדינים הקיימים בפסח, מצה ומרור [על דרך הקושיא המפורסמת מדוע נאמר שהמצה היא על שלא הספיק בצקם להחמיץ, הרי נצטוו באכילת מצה כבר בפסח מצרים (יב,ח)], ושהן שתי ההופעות של ביהמ"ק הראשון וביהמ"ק השני, ועוד ועוד. אלא שדרכנו בכל מקום לקצר. ועל כן אידך זיל גמור ואנו נחתום רק בכותרת המאמר.

"מתחיל בגנות ומסיים בשבח, רב אמר מתחילה עובדי ע”ז היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ושמואל אמר, עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם" (פסחים קטז ע"א).

 

  ובמוסר היהודי, שתי הגאולות - אחת הן. אין לך בן חורין אלא המקבל עבדותו של מקום. ונכון אף המשפט המקביל, כדי לקבל עבדותו של מקום, חייב אדם להיות בן חורין. וז"ל של הרב קוק זצ"ל באורות הקודש ג (עמ' לה): "זאת היא חירות עליונה...שהיא היא המבוטאת בהעבדות הא-לוהית של ה' א-להי ישראל."