!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת שמות


שלושת האותות

כאשר הקב"ה פונה אל משה ומצווה עליו ללכת לגאול את בני ישראל, משה מסרב לקבל עליו את השליחות:

"ויען משה ויאמר - והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקלי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'".   (שמות ד', א)

במקום תשובה, הקב"ה נותן למשה שלושה אותות, שאותם הוא יעשה לפני בני ישראל ובעזרתם הם יאמינו לו:

"ויאמר אליו ה' - מזה בידך? ויאמר - מטה: ויאמר - השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה ויהי לנחש, וינס משה מפניו: ויאמר ה' אל משה - שלח ידך ואחֹז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו ויהי למטה בכפו...

ויאמר ה' לו עוד - הבא נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו, ויוצאה - והנה ידו מצרעת כשלג: ויאמר - השב ידך אל חיקך, וישב ידו אל חיקו, ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו...

והיה אם לא יאמינו גם לשני האֹתות האלה ולא ישמעון לקלך, ולקחת ממימי היאֹר ושפכת היבשה, והיו המים אשר תִקח מן היאֹר והיו לדם ביבשת".  
    (שמות ד', ב-ט)

לשם מה האותות?

מה היה יחסו של הקב"ה לבקשת משה? לכאורה, אין אנו רואים תגובה שלילית כלשהי: הקב"ה נותן למשה את האותות, ובכך מספק לו אמצעי להוכיח את נבואתו. אולם למעשה, אם נתבונן היטב באותות, לא נוכל להתעלם ממורת רוחו של הקב"ה.

הבה נתאר לעצמנו מנהיג המגיע לעם, ונותן להם אותות על מנהיגותו: הוא יכול להפוך מטה לנחש ולהפוך אותו בחזרה למטה, הוא מסוגל להביא צרעת על ידו ולסלק אותה לאחר מכן, והוא יודע גם להפוך מים לדם. סביר להניח, שמנהיג כזה לא יזכה לאוהדים רבים. התגובה הטבעית תהיה 'לא מדובשך ולא מעוקצך'. בכל שלושת האותות הללו, אין אפילו אות אחד חיובי. כל האותות הם שליליים. סביר להניח, שהקב"ה משתמש באותות אלו כדי לבטא את מורת רוחו מבקשת משה.

ואכן, יש סיבה למורת רוחו של הקב"ה. מדוע בכלל משה מתווכח עם ה'? לכאורה, כאשר הקב"ה מצווה על אדם לעשות דבר מה - עליו לעשות זאת, ואין זה משנה מהי תחושתו ביחס למעשה זה! הלא אברהם עקד את בנו בשל ציווי הקב"ה, וקל וחומר שמשה צריך לצאת לשליחות שהקב"ה הטיל עליו?! ואם לא די בכך - הקב"ה 'נכנע' לבקשת משה, ושולח את אהרון ביחד איתו! אם זהו הפתרון הרצוי - מדוע הקב"ה מראש לא יזם אותו; ואם פתרון זה אינו טוב כל כך - מדוע משה אינו מקבל על עצמו את השליחות במלואה?

משה כמנהיג

כדי לענות על שאלה זו, ננסה לבחון את תכונותיו של משה כמנהיג[1]. לאחר שהקב"ה נותן לו את האותות, משה טוען כלפי הקב"ה שאין הוא יכול להיות מנהיג, שכן הוא "ערל שפתיים":

"ויאמר משה אל ה': בי אדני, לא איש דברים אנֹכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי".   (שמות ד', י)

מהו "ערל שפתיים"? בפרשיות הבאות, לא מצאנו כל סימן לכך שיש למשה קושי כלשהו בסִגנוּן דבריו. אין אנו מוצאים מילים לא מובנות או משפטים שנראים לא שלמים. ברור שאין כוונת התורה לבעיה כלשהי בתוכן דבריו של משה.

אם - כפירוש המקובל - ערלות שפתי משה היא גמגום - הרי הדבר תמוה ביותר: וכי הקב"ה אינו יכול לרפא את משה מגמגומו? מדוע 'נכנע' הקב"ה לטענה זו, ואינו הופך את דיבורו של משה לדיבור שוטף, הראוי למנהיג האומה?

נראה, כי גמגומו של משה אינו אלא סמל לאופיו של גדול הנביאים. כפי שברור לכל בר-דעת, אדם החפץ להיות מנהיג חייב להיות מוחצן מעט. אדם אינו יכול לדרוש מאנשים אחרים ללכת אחריו, אם הוא מפנים את סגולותיו ואינו מראה אותם להמון. משה הוא העניו באדם, ואינו רוצה להפגין את תכונותיו הטובות כלפי חוץ. כאשר הקב"ה דורש ממנו להנהיג את בני ישראל, ולאחר שמסתתמות כל טענותיו הטכניות והקב"ה שולח איתו את אהרון שידבר במקומו - טוען משה את טענתו האחרונה:

"ויאמר - בי ה', שלח נא ביד תשלח".   (שמות ד', יג)

משה, הרועה את צאן יתרו, אינו בעל התכונות הנדרשות למנהיג טוב. אין מתאים ממשה להביא את דבר ה' לבני ישראל, לשפוט ביניהם או להסביר להם את התורה; אך להנהגה - אין הוא מתאים (כפי שנראה בבירור בשיעורינו בהמשך השנה). אפשר, אמנם, לשלוח את אהרון ביחד עם משה כדי שידבר בשמו; אולם פשוט יותר לבחור באהרון כמנהיג. "שלח נא ביד תשלח" - שיעורו: ביד מי שמתאים להישלח, בידו של אהרון.

הקב"ה אינו מרפא את גמגומו של משה, שכן גמגום זה אינו פגם פיזי גרידא. הגמגום מעיד על תכונות אופי שאינן מתאימות למנהיג. ואכן, הקב"ה יכול לשנות גם את אופיו של משה, ולהפוך אותו למנהיג דגול; אולם שניהם אינם מעוניינים בנס כזה. הקב"ה לא בחר במשה להנהיג את ישראל כדי לשנות את אופיו. אילו היה הקב"ה מעוניין במנהיג אחר - היה בוחר באדם אחר. הקב"ה מעוניין שמשה - כפי שהוא - ינהיג את בני ישראל. משמשה מסרב, הקב"ה נוקט בדרך אחרת, שנייה בעדיפותה, ושולח את אהרון להיות לפיו של משה:

"ויחר אף ה' במשה, ויאמר - הלא אהרון אחיך הלוי, ידעתי כי דבר ידבר הוא... ודברת אליו, ושמת את הדברים בפיו. ואנכי אהיה עם פיך ועם פיהו, והוריתי אתכם את אשר תעשון: ודבר הוא לך אל העם, והיה - הוא יהיה לך לפה, ואתה תהיה לו לאלהים".   (שמות ד', יד-טז)

מנהיגות של אותות

כעת יכולים אנו לשוב ולבחון את פשר האותות שנותן הקב"ה למשה. מנהיגות טובה היא מנהיגות השואבת את כוחה מאופיו של המנהיג ומהערצת העם כלפיו. מנהיגות טובה אינה נבנית על קסמים, אותות ומופתים שהמנהיג עושה לעמו. טיבו של מנהיג כזה - שאחרי המבחן הראשון, עמו יעזוב אותו ויחפש לו מנהיג אחר.

משה - שאינו תואם את טיפוס המנהיג האידיאלי - אינו יכול להשתית את מנהיגותו על הכריזמה שלו, ולכן מבקש לעשות אותות לבני ישראל. הקב"ה נותן לו אותות שליליים, כדי לרמוז לו שמנהיגות כזו היא מנהיגות הלוקה בחסר. ואכן, פעמים אין ספור התמרד העם כלפי מנהיגותו של משה: בפרשת המרגלים, בפרשת קורח, ואפילו מייד לאחר שמשה בא בפעם הראשונה לפני פרעה:

"ויפגעו את משה ואת אהרון נצבים לקראתם בצאתם מאת פרעה: ויאמרו אלהם - ירא ה' עליכם וישפֹּט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו". (שמות ה', כ-כא)

הקב"ה שב ורומז למשה על הבעיה המובנית בהנהגתו, בכך שהוא מזכיר לו לקחת את המטה:

"ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האֹתֹת".   (שמות ד', יז)

למעשה, אין חשש שמשה ישכח לקחת את המטה. הקב"ה רומז למשה שגם לאחר הכנסת אהרון לצוות ההנהגה, משה נותר המנהיג. גם לאחר שאהרון מדבר בשמו של משה, עדיין יש צורך באותות כדי להוכיח את מנהיגותו של משה[2].

חסרונות ביזור הסמכויות

אם 'נקפוץ' לרגע להמשך ההיסטוריה של עם ישראל, נגלה כי ישנה תוצאה שלילית נוספת לויכוח שבין משה לקב"ה. בחטא העגל, התווסף עימות נוסף לעימות הגלוי של משה כנגד בני ישראל: העימות של משה עם אהרון. אהרון הכשיל את בני ישראל - בין אם בכוונה או שלא בכוונה - באחד החטאים הכבדים ביותר בתולדותיו. להלכה, נפסק שכהן שעבד עבודה זרה אינו רשאי לשאת את כפיו. לאור זאת, יכולים אנו להבין את טענתו של קורח: כיצד ייתכן שדווקא אהרון, שהביא את כל העם לעבוד עבודה זרה, נבחר לכהן ככהן הגדול?

כדי להבין זאת, נעמוד על מבנה השלטון בעם ישראל. באופן בסיסי, קיימים מספר תפקידים ציבוריים בעם ישראל: נביא - המביא את דבר ה' לעם; מלך - השולט על העם ומנהיג אותו; כוהן - האחראי על ביתו של הקב"ה; ודיין - המחוקק את החוקים ומפרש את התורה[3]. משה תיפקד בשלוש משרות ציבוריות בעת ובעונה אחת: הוא היה המנהיג, הדיין והנביא של עם ישראל. אהרון תיפקד בשתי משרות אחרות: הוא היה הכוהן הגדול, והוא היה האחראי להביא את דבר ה' לאומה (מעין 'נביאו של משה')[4]. לעיתים, עלול להיווצר עימות בין המנהיגים השונים של העם: ספרי הנביאים מלאים בעימותים בין הנביא לבין המלך, ספרי ההיסטוריה מלמדים אותנו על עימותים בין המלך לבין הכוהן, וכן הלאה. המצב האידיאלי, אפוא, הוא של אדם אחד, המרכז בתוכו את כל הסמכויות. כך לא נוצרים עימותים בין התפקידים השונים, והנהגת האומה מתבצעת על הצד הטוב ביותר.

מראש, תכנן הקב"ה שמשה ימלא את כל תפקידי ההנהגה. כיוון שמשה סירב - הקב"ה פיצל את ההנהגה, והעניק חלק מהתפקידים לאהרון. גם לאחר חטא העגל, נותר בעינו הרצון לשתף את ההנהגה בין כמה שפחות אנשים, ולכן נבחר אהרון - שתיפקד כבר כ'קולו של משה' - לכהונה הגדולה. כמובן, פיצול ההנהגה גבה מחיר כבר בפרשת קורח. שהרי קורח לא היה מתלונן אילו משה - גדול הנביאים ומוריד התורה - היה משרת ככוהן הגדול. פיצול ההנהגה ונתינת הכהונה לאהרון - היא שיצרה את התשתית לצמיחת תלונתו של קורח[5].

פשר האותות

לאור הצורה שבה הבנו את תפקיד האותות, יכולים אנו לשוב ולבחון את פשרם. מדוע בחר הקב"ה דווקא בנחש, בצרעת ובדם כדי להוכיח בהם את נבואתו של משה?

ראשית, יש לעמוד על הצד השווה שבשלושת האותות הללו: כולם מסמלים רע. הנחש, הצרעת והדם - כולם סמלים מובהקים לצרות העתידות לבוא. מעתה, יכולים אנו לטעון שכשם שהאותות הם תוצאה של הנהגה שאינה אידיאלית, כך הם גם מסמלים שלוש נקודות שפל עתידיות בהנהגתו של משה.

המים ההופכים לדם מזכירים לנו מייד את מי מריבה. שם, כאשר משה נצטווה לדבר אל הסלע והיכה בו, נגזר עליו שלא להיכנס לארץ. הצרעת מזכירה לנו את צרעתה של מרים. כפי שנראה באחד השיעורים הבאים, הצטרעותה של מרים היא תחילת ההידרדרות בהנהגתו של משה.

האות הראשון - המטה ההופך לנחש - אף הוא בעל משמעות עמוקה. המטה הוא המטה של מלחמת עמלק, והנחש הוא נחש הנחושת. אולם כדי להבין את הקשר שבין שני האירועים האלו לבין הנהגתו של משה, צריכים אנו לעיין בפירושה של משנה ידועה המקשרת בין שניהם.

הנס במלחמת עמלק

""והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" וגו'. וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים - היו מתגברים. ואם לאו - היו נופלין.

כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי". וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה, ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים - היו מתרפאים, ואם לאו - היו נימוקים...".  
    (משנה, ראש השנה כט ע"א)

במשנה זו, חז"ל קושרים בין תפקיד ידי משה במלחמת עמלק, לבין תפקיד נחש הנחושת. מדוע קושיית חז"ל מופיעה דווקא ביחס לשני האירועים הללו? האם לא ניתן היה לשאול גם 'וכי ידיו של משה בוקעות את הים'? האם העובדה שידי משה הביאו חושך על כל מצרים היא פחות מפתיעה מכך שידי משה ניצחו את עמלק?

אכן, נס הניצחון במלחמת עמלק שונה מכל שאר הניסים שמצאנו ביציאת מצרים. בדרך כלל, הקב"ה מצווה על משה לעשות פעולה מסויימת, וכאשר משה עושה אותה - הנס מתרחש. אולם במלחמת עמלק - לא מצאנו כל ציווי של הקב"ה למשה לעמוד על הגבעה או להרים את ידיו. הנס כאן היה נס יזום ע"י משה, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים".

לאור הבנה זו, יכולים אנו להבחין בעובדות מוזרות נוספות המיוחדות למלחמת עמלק. בתחילת המלחמה, מעידה התורה כי "ידי משה כבדות" ואהרון וחור נחלצים לעזור לו ולתמוך בהן. אולם מדוע כבדו ידיו של משה? אם הקב"ה רצה שמשה יניף את ידיו - מדוע לא נתן בו כוח להחזיק אותן?! יתר על כן: מדוע בכלל צריך היה משה להרים את ידיו במשך כל המלחמה? בקריעת ים סוף, כדוגמא, משה מרים את מטהו בלילה, מייד מתחוללת רוח סופה הנושבת כל הלילה, ובבוקר - הים נבקע לשניים. וכי שמענו שמשה צריך להרים את מטהו במשך כל הלילה? והדבר מסתבר, שהרי אין המטה פועל אלא ברצונו של ה', ודי בפעולה סמלית כלשהי כדי להתחיל את שרשרת הנס. מדוע, אם כן, צריך משה להחזיק את ידיו מורמות לאורך כל מלחמת עמלק?

לאור דברינו לעיל, הדבר מובן. הקב"ה לא ציווה על משה להרים את ידיו כדי שעם ישראל ינצח. משה - רועם של ישראל - חשש שמא עם העבדים, שזה עתה יצא ממצרים, לא יחזיק מעמד במלחמה הראשונה שנכפתה עליו. דעתו של   הקב"ה אינה נוחה, כביכול, מיוזמתו של משה, שכן עם ישראל צריך להתמודד עם מלחמה זו בכוחות עצמו. לכן הכביד הקב"ה את ידיו של משה, והקשה עליו להרימם.

ואכן, כפי שמעידה המשנה, לא התחולל כאן נס. כיוון שהקב"ה לא ציווה על משה לחולל נס - הרמת הידיים לא חוללה נס, אלא הייתה רק סימן לישראל להיזכר באביהם שבשמיים. רק בשעה שהיו ישראל מתבוננים ביד המורמת, ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמיים - היו מתגברים. זהו הלקח שביקש הקב"ה ללמד את בני ישראל מייד עם יציאתם ממצרים.

נס נחש הנחושת

גם בפרשת נחש הנחושת, יכולים אנו לגלות קווים דומים לאלו שגילינו במלחמת עמלק.

"וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, וינשכו את העם וימת עם רב מישראל".   (במדבר כ"א, ו)

עם ישראל לוקה בנחשים השרפים, בא למשה ומבקש ממנו להתפלל בעדם לה'. בתשובה, הקב"ה אינו מוכן שמשה יתפלל עבור בני ישראל:

"ויאמר ה' אל משה: עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי".   (במדבר כ"א, ח)

כל אחד מעם ישראל שרוצה ברפואה - עליו להתפלל לבדו. שלא כבמקרים קודמים, שבהם תפילתו של משה על עם ישראל נתקבלה, במקרה זה הקב"ה לא מוכן לסלוח לעם ישראל בשל תפילתו של משה. ערב פטירתו של משה, מעט לפני שהוא מוסר את שרביט ההנהגה ליהושע, מחנך הקב"ה את בני ישראל לדעת שאין משוא פנים לפני כסאו: כל אחד ואחד יכול לרפא את עצמו באמצעות תפילתו.

 

שני הניסים הללו - הניצחון על עמלק ונחש הנחושת - מסמלים שניהם את אותו מסר עצמו. בראייה חיצונית - אין לנו נס גדול מזה. אולם בהסתכלות מעמיקה יותר, מגלים שני הניסים הללו מסר אנטי-מנהיגותי עמוק: אדם מישראל אינו זקוק למנהיג כדי להתפלל לקב"ה. ידיו של משה אינן עושות מלחמה, ונחש אינו יכול להמית ולהחיות. רק ההבטה כלפי מעלה, וכיוון ליבם של ישראל לאביהם שבשמיים - רק תפילה כזו היא הערובה לנצחון.

כבר בתחילת דרכו של משה, כאשר הוא עומד ומדבר עם הקב"ה הנגלה אליו מתוך הסנה, רומז לו הקב"ה לקץ מנהיגותו: באות המטה והנחש, באות הצרעת ובאות הדם.

 

 

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב מאיר שפיגלמן, תשס"ג

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: YHE@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   בחינת מנהיגותו של משה תעבור כחוט השני, אי"ה, בשיעורינו לפרשיות ספר שמות. מטבע הדברים, אי אפשר לעמוד על כל הנקודות בשיעור אחד. יסלח לנו הקורא, אם חלק מהשאלות לא ייפתרו והתמונה תישאר בלתי שלמה. נשתדל להשלים אותה - אי"ה - בהמשך השנה.

[2]   ואכן, משה נותר מנהיגם של ישראל, כפי שברור מכך שהקב"ה מדבר רק אל משה, ומצווה עליו לדבר אל אהרון. יתר על כן: למרות שאהרון היה זה שדיבר בפועל עם פרעה - גם פרעה הבין שמשה הוא המנהיג, ולא אהרון. לכן, תמיד הוא מקדים את משה לאהרון (למרות שאהרון הוא הבכור), ותמיד הוא קורא למשה, אפילו כאשר הוא אינו קורא לאהרון.

[3]   מעמדם המיוחד של אישים אלו בא לידי ביטוי בתהליך הכפרה על חטאם: הכוהן הגדול, הסנהדרין והנשיא מביאים קרבן מיוחד, ואף לנביא יש מעמד מיוחד - הקב"ה הוא שדורש מעִמו, ואכמ"ל.

[4]   הגמרא כותבת ששמואל שקול כנגד משה ואהרון, שכן הוא שימש בכל התפקידים הציבוריים, ואיחד את משרותיהם של משה ושל אהרון.

[5]   בדומה לכך, גם טענותיה של מרים צמחו על תשתית זו, ואכמ"ל.