!!
 
EAB- blank  
לגירסת Word של מאמר זה לחץ כאן.

פרשת נח

כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה


הקדמה

"ויאמר ה' אל אברם - לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך: ואעשך לגוי גדול, ואברכך, ואגדלה שמך, והיה ברכה: ואברכה מברכיך ומקללך אאֹר, ונברכו בך כל משפחֹת האדמה: וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן".  (י"ב, א-ד)

הפסוקים הראשונים הידועים לנו על אברהם אינם מפרטים את הסיבה לכך שה' התגלה אליו. התורה פותחת את סיפורו של אברהם באמצע חייו - בשנתו השבעים וחמש, ואשר על כן רבות התמיהות: מהי ראשיתו של הסיפור? מדוע בחר ה' באברהם ושלח אותו להתהלך בארץ? במה שונה אברהם אבינו מעשרים הדורות שהיו מכעיסים ובאים? ואף אם נצליח להתחקות אחר קורות חייו של אברהם לפני שהתגלה אליו ה', עדיין נשאלת השאלה - מדוע לא פירשה התורה את פשר בחירתו של אברהם?

דברי חכמים וחידותם

כיון שהתורה איננה כותבת על מה ולמה נבחר אברהם, עלינו לפנות לדברי חז"ל.

שני סיפורים מספר לנו המדרש (בראשית רבה ל"ח, יג) על חיי אברהם בשבעים וחמש שנותיו הראשונות[1]:

א.   וימת הרן על פני תרח אביו - רבי חייא בר בריה דרב אדא דיפו: תרח עובד צלמים היה. פעם אחת יצא למקום מסויים, והושיב את אברהם מוכר תחתיו. היה בא בן-אדם ורוצה לקנות (פסל). אמר לו: בן כמה שנים אתה? היה אומר לו: בן חמישים או ששים. היה אומר לו: 'וי לו לאותו אדם שהוא בן שישים וצריך לעבוד לפסל בן יומו', והיה מתבייש (אותו אדם) והולך לו. פעם אחת באה אישה אחת והביאה בידה קערת סולת. אמרה לו: הא לך, הקרב לפני הפסילים. קם (אברהם), נטל פטיש בידו, שבר את כל הפסילים ונתן הפטיש ביד הגדול שביניהם. כיון שבא אביו, אמר לו: מי עשה להם כך? אמר לו: באה אישה אחת והביאה להם קערת סולת ואמרה לי להקריב לפניהם. הקרבתי לפניהם, זה אמר - אני אוכל ראשון, וזה אמר - אני אוכל ראשון. קם הגדול שביניהם, נטל פטיש ושברם. אמר לו: מה אתה משטה בי, האם יודעים הם? אמר לו: ולא ישמעו אזניך מה שפיך אומר?!

ב.   נטלו ומסרו לנמרוד. אמר לו: עבוד לאש. אמר לו אברהם: ואעבוד למים, שמכבים את האש? אמר לו נמרוד: עבוד למים! אמר לו: אם כך, אעבוד לענן, שנושא את המים? אמר לו: עבוד לענן! אמר לו: אם כך, אעבוד לרוח, שמפזרת עננים? אמר לו: עבוד לרוח! אמר לו: ונעבוד לבן אדם, שסובל הרוחות? אמר לו: מילים אתה מכביר, אני איני משתחוה אלא לאוּר - הרי אני משליכך בתוכו, ויבא אלוה שאתה משתחוה לו ויצילך הימנו! היה שם הרן עומד. אמר: מה נפשך, אם ינצח אברהם - אומַר 'משל אברהם אני', ואם ינצח נמרוד - אומַר 'משל נמרוד אני'. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרו לו: משל מי אתה? אמר להם: משל אברהם אני! נטלוהו והשליכוהו לאור, ונחמרו בני מעיו ויצא ומת על פני תרח אביו. וכך נאמר: וימת הרן על פני תרח אביו.

קודם שנבאר את המדרשים, עלינו להקדים כמה מילים על התייחסותנו הבסיסית לדברי חז"ל. חז"ל אינם מספרי סיפורים, וברור שהמבין את דברי חז"ל כפשוטם הרי הוא מן הכסילים. חז"ל באגדותיהם אף לא תפקדו כמעבירי מסורות קדומות, אלא בעיקר כפרשני מקרא. מקורו של כל סיפור חז"ל נעוץ בדרך כלל במקרה מקראי קודם.

נבהיר את דברינו: במקומות רבים, המקרא סותם ואינו מפרט אירועים המהווים סיבה להתרחשויות המתוארות. כך במקרה שלנו: אין שום הסבר לכך שתרח יצא לפתע מאור כשדים, ולכך שהקב"ה בחר באברהם. חז"ל, כפרשני מקרא, באו לפרש את הסתום, ולשם כך יצרו אגדות ה'משלימות' את הפערים שמותיר המקרא.

במקרה זה, כמו במקרים אחרים, נשאלת השאלה: על מה מבוססים דברי חז"ל? מדוע הם בחרו לספר דווקא אגדה כזו על אברהם ודווקא אגדה אחרת על יעקב?

נראה, שחז"ל נעזרו בכלל הידוע - "דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר". בכל מקום שנותרו בו פערים בסיפור המקראי, חז"ל השוו את הדמות או את העניין שעליהם מדובר לסיפור מקראי מקביל. השוואה זו - היא שנותנת את הבסיס להשלמת הפערים, ליצירת מעין 'פוטומונטאז'' ולהשלמת חוליות בפאזל של הסיפור הסתום.

אם ננסה להתחקות אחר מקורות חז"ל באגדות אברהם אבינו, נגיע ללא ספק לשני סיפורים מקראיים: סיפור ניתוץ הפסילים על ידי גדעון בן יואש הוא מקור ההשראה לסיפור ניתוץ הפסילים על ידי אברהם, וסיפור נפילתם של חנניה, מישאל ועזריה לכבשן האש הוא מקור ההשראה לסיפור נפילתו לאש של אברהם.

מה הביא את חז"ל לקשר בין אותם סיפורים לבין מעשיו של אברהם אבינו? לשאלה זו נייחד את שיעורנו השבוע.

גדעון וניתוץ הפסילים

"ויהי בלילה ההוא, ויאמר לו ה' - קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים, והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרֹת: ובנית מזבח לה' א-לוהיך על ראש המעוז הזה במערכה, ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרֹת: ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו ויעש כאשר דבר אליו ה', ויהי כאשר יָרֵא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה: וישכימו אנשי העיר בבֹקר, והנה נֻתץ מזבח הבעל והאשרה אשר עליו כֹּרתה, ואת הפר השני העלה על המזבח הבנוי: ויאמרו איש אל רעהו - מי עשה הדבר הזה, וידרשו ויבקשו ויאמרו גדעון בן יואש עשה הדבר הזה: ויאמרו אנשי העיר אל יואש - הוצא את בנך וימת כי נתץ את מזבח הבעל וכי כרת האשרה אשר עליו: ויאמר יואש לכל אשר עמדו עליו - האתם תריבון לבעל אם אתם תושיעון אותו? אשר יריב לו יומת עד הבֹּקר! אם אלהים הוא - ירב לו, כי נתץ את מזבחו: ויקרא לו ביום ההוא ירֻבַּעַל לאמר ירב בו הבעל כי נתץ את מזבחו".  
    (שופטים ו', כה-לב)

בפרשה זו, אנו מוצאים סיפור דומה להפליא לאגדה על אברהם אבינו: גדעון נותץ את מזבחו של אביו המקריב לעבודה זרה, במקביל לאברהם המנתץ את פסיליו של תרח אביו. השאלה היא מדוע 'שידכו' חז"ל בין גדעון לבין אברהם, והעבירו את הסיפור מאחד לשני? מהו יסוד ההשוואה?

נראה, שההשוואה בין אברהם לגדעון מתבססת על סיפור מלחמת ארבעת המלכים, שכן ישנם כמה קווי דמיון העוברים בין שני המלחמות - בין מלחמתו של גדעון במדין לבין מלחמתו של אברהם בארבעת המלכים:

1. מספר הלוחמים

בפרשת לך-לך אנחנו מוצאים תמיהה גדולה: כיצד לקח אברהם שלוש מאות ושמונה עשר איש בלבד כדי להילחם בארבעה מלכים גדולים, שגודל צבאם מי ישורנו? תמיהה זהה קיימת גם לגבי מספר לוחמיו של גדעון, שנותר עם שלוש מאות לוחמים נגד ארמדה שכללה מאה וחמישים אלף איש[2].

2. דרך המלחמה

אופן ניהול המלחמה של אברהם היה: "ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם" (י"ד, טו). צורת מלחמה זו מבוססת על זריית בהלה בקרב האויב, וניצול גורם ההפתעה כדי ליצור פאניקה במחנהו. שיטה זו אפקטיבית במיוחד כאשר מיישמים אותה על צבאות של מלכים שונים, שאינם מכירים זה את זה. הדוגמה הקלאסית למלחמה מעין זו היא מלחמתו של גדעון, שבא על מחנה אויביו בשלושה ראשים באמצע הלילה, תוך שהוא מנצל עד תום את הפאניקה שאחזה במחנה, שהיה מורכב מצבאות עמלק, מדין ובני קדם. על פי השוואה זו, יש להניח שגם אברהם - כמו גדעון - נעזר באלמנט ההפתעה באמצע הלילה, הבהיל את אויביו, והעובדה שמחנם היה מורכב מצבאות מלכים שונים יצרה פאניקה במחנה. בחשכת הלילה, האויבים טעו ונלחמו זה בזה, ולבסוף נפוצו לכל עבר.

3. מטרת המלחמה

בסיום מרדפו של גדעון אחר מלכי מדין, אנו מגלים את הסיבה למרדף זה: "ויאמר אל זבח ואל צלמֻנע - איפה האנשים אשר הרגתם בתבור? ויאמרו - כמוך כמוהם אחד כתֹאר בני המלך" (שופטים ח', יח). כלומר - גדעון ניסה לגלות מה עלה בגורל אחיו שנהרגו בתבור, כנראה בדרכם להזעיק את בני אפרים אל המלחמה. בדומה לכך, אף אברהם רדף אחרי המלכים כדי לגלות מה עלה בגורל לוט אחיו.

4. אברהם ואליעזר כנגד גדעון ופורה

רש"י מביא בשם הגמרא (נדרים לב ע"א), שאברהם ואליעזר לבדם ניצחו את ארבעת המלכים:

"שמונה עשר וגו' - רבותינו אמרו: אליעזר לבדו היה, והוא מנין גימטריה של שמו".

מדרש זה הוא די תמוה: האם לא די לחכמים בכך שאברהם אבינו חיסל מחנה של ארבעה מלכים בעזרת שלוש מאות ושמונה עשרה איש בלבד? מה ראו חז"ל לבוא ולהעמיד את מספרם על אליעזר בלבד?

"אין מקרא יוצא מידי פשוטו", ואי אפשר להכחיש את הפסוקים הכותבים במפורש שאברהם הכה את המלכים בעזרת עבדיו. לכן, נראה שכוונת חז"ל היא שאף ששלוש מאות ושמונה עשרה לוחמים באו עם אברהם - די היה באברהם ובאליעזר לבדם כדי לנצח. ללא ספק, הדברים מזכירים את סיפור גדעון ופורה נערו:

"ויהי בלילה ההוא, ויאמר אליו ה' - קום רד במחנה כי נתתיו בידך: ואם ירא אתה לרדת - רד אתה ופֻרה נערך אל המחנה[3]: ושמעת מה ידברו, ואחר תחזקנה ידיך וירדת במחנה. וירד הוא ופֻרה נערו אל קצה החמֻשים אשר במחנה... ויבֹא גדעון, והנה איש מספר לרעהו חלום, ויאמר - הנה חלום חלמתי והנה צליל לחם שעֹרים מתהפך במחנה מדין, ויבֹא עד האהל ויכהו, ויִפֹּל, ויהפכהו למעלה, ונפל האהל: ויען רעהו ויאמר - אין זאת, בלתי אם חרב גדעון בן יואש איש ישראל. נתן האלהים בידו את מדין ואת כל המחנה: ויהי כשמע גדעון את מספר החלום ואת שברו, וישתחו, וישב אל מחנה ישראל ויאמר - קומו, כי נתן ה' בידכם את מחנה מדין".  
  (שופטים ז', ט-טו)

סיפורם של גדעון ופורה מזכיר לנו גם את מלחמת מכמש, שבה הצליחו יהונתן בן שאול ונערו להתגבר ולהפיץ מחנה שלם. כאשר חז"ל עורכים את ההשוואה בין מלחמת גדעון לבין מלחמת אברהם, מתבקש לספר שאברהם ירד למחנה המלכים כגדעון או כיהונתן בשעתם, ולכן סיפרו חז"ל שאברהם ירד עם אליעזר בלבד.

הקבלות אלה הן הבסיס להשוואה שעורכים חז"ל בין שני האישים - בין גדעון לבין אברהם - ובעקבותיהן השוו חז"ל בין שניהם גם בנקודה נוספת: כשם שגדעון החל את המרד בניתוץ מזבח אביו, ולא פחד לעמוד מול כל העם ולהציב את מזבח ה' כאלטרנטיבה למזבח הבעל - כך גם אברהם החריב את פסילי אביו וכונן את האלטרנטיבה, עבודת ה'.

הנפילה לכבשן האש

כאמור לעיל, הסיפור על אברהם הנופל לכבשן האש שאוב מסיפורם של חנניה, מישאל ועזריה, המסופר בדניאל פ"ג[4]:

נבוכדנצאר המלך עשה צלם זהב, גבהו ששים אמות ורחבו שש אמות, והקימו בבקעת דורא במדינת בבל. ונבוכדנצאר המלך שלח לאסוף את האחשדרפנים, הסגנים, הפחות, היועצים, הגזברים, השופטים, התפתאים ואת כל שליטי המדינות, לבוא לחנוכת הצלם אשר הקים נבוכדנצאר המלך. אז התאספו האחשדרפנים, הסגנים, הפחות, היועצים, הגזברים, השופטים, התפתאים וכל מושלי המדינות לחנוכת הצלם אשר הקים נבוכדנצר המלך, ועמדו לעומת הצלם אשר הקים נבוכדנצר. והכרוז קרא בכח: לכם מצווים, לעמים, לאומות וללשונות - בעת אשר תשמעו את קול הקרן, החליל, הנבל, השליש ואת כל מיני הזמר, תפלו ותשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך. ומי שלא יפול וישתחוה - בו בעת יושלך אל תוך כבשן האש היוקדת.  
בו בזמן ששמעו כל העמים את קול הקרן, החליל, הנבל, השליש וכל מיני הזמר - נפלו כל העמים, האומות והלשונות, והשתחוו לצלם הזהב אשר הקים נבוכדנצר המלך. בו בזמן, קרבו אנשים כשדים, והלשינו על היהודים... ענה נבוכדנצר ואמר להם: הנכון - שדרך, מישך ועבד-נגו - שאת אלהי אינכם עובדים ולצלם הזהב אשר הקימותי אינכם משתחוים? עתה, אם תהיו בעת שתשמעו קול הקרן, החליל, הנבל, השליש, וכל מיני הזמר - תפלו ותשתחוו לצלם אשר עשיתי, ואם לא תשתחוו - בה בעת תושלכו אל תוך כבשן האש היוקדת, ומי הוא אלוהים אשר יושיעכם מידי.  
ענו שדרך, מישך ועבד-נגו ואמרו אל המלך: נבוכדנצר, אין אנחנו צריכים להשיבך דבר על זאת. אם יש ברצונו - א-לוהינו אשר אנחנו עובדים יכול להושיענו מכבשן האש היוקדת ומידך המלך, ואם לא - יהי ידוע לך המלך כי את אלהיך איננו עובדים ולצלם הזהב אשר הקימות לא נשתחווה. אז נמלא נבוכדנצר חמה, ומראה פניו שונה, על שדרך, מישך ועבד-נגו, וענה ואמר להסיק את הכבשן שבעתים מכפי שראוי להסיקו. ולאנשים גיבורי חיל אשר בחילו אמר לאסור את שדרך, מישך ועבד-נגו, ולהשליכם אל כבשן האש היוקדת... והתאספו האחשדרפנים, הסגנים, הפחות ויועצי המלך, וראו את האנשים ההם אשר לא שלטה האש בגופם, ושער ראשם לא חורך, ומעיליהם לא שונו, וריח אש לא עבר בהם...

מסיפורם של חנניה, מישאל ועזריה ניתן להביא ראיה ניצחת לכך שאגדות חז"ל עשויות להילקח מסיפורים מקראיים, שכן כמעט ברור לחלוטין שיסוד האגדה השנייה הוא מקראי[5].

סיפורם של חנניה, מישאל ועזריה פותח בפסל זהב ענק, הגבוה ששים אמה - כשתים-עשרה קומות. לא היה זה מגדל וראשו בשמים, אלא דמות גדולה של נבוכדנצאר עצמו. פסל שכזה מהווה מושא גדול להערצה, כאשר האזרחים נדרשים לפנות אליו עם הראש כלפי מעלה ולכוון את לבם ל'אביהם שבשמים'. להבדיל אלף אלפי הבדלות, מראה זה מזכיר את משה המרים את מטהו על ראש הגבעה, ובני ישראל מתבוננים במטהו המונף כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים.

במקום הפסל נערך קונצרט: ברגע אחד מתחילים כולם לנגן, ובאותו רגע ממש - כל העמים, כל הלשונות וכל האומות כורעים ומשתחוים ומודים. מראה זה אינו יכול שלא להזכיר לנו את הסיפור המסופר בפרשתנו: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (י"א, א). אמנם, קיים הבדל בולט בין שני הסיפורים: במגדל בבל, הלשון האחת הפכה בסופו של דבר ללשונות רבות, לעמים רבים ולאומות רבות, ואילו בסיפור פסל נבוכדנצאר - הוא ניסה לחבר את העמים, את הלשונות ואת האומות הנפרדות ליחידה אחת.

מעמדו של נבוכדנצאר הוא מעמד חדש בעולם. איש לפניו לא השיג מעמד כה כביר - שליטה מוחלטת על העולם כולו. עולם שבו שולט מלך כמו נבוכדנצאר מעורר בעיה אמונית קשה מאוד: מי הוא מלכו של עולם? דילמא נטיה דעתיה דקודשא בריך הוא בתר נבוכדנצאר?!

בסיפור שבספר דניאל, מטרתו של נבוכדנצאר מוצהרת: ביטול מלכות ה'. בפרק הקודם, נבוכדנצאר רואה בחלומו פסל גדול, ראשו מזהב, צווארו וחזהו מכסף, מעיו וירכותיו מנחושת ופלג גופו התחתון מברזל. בסופו של החלום, באה מלכות ה' והחליפה את הפסל העשוי מחומרים מתכלים. כתגובה לכך, בפרק שאחרי כן יצר נבוכדנצאר פסל העשוי כולו מזהב טהור, כדי ללמד שלא מלכות ה' היא שתחליף את הפסל שתואר בפרק הקודם אלא מלכותו של נבוכדנצאר, שעתידה להישאר לעולם.

יש כאן איזשהו דיאלוג, בין הפסל שראה נבוכדנצאר בחלום לבין הפסל שהוא בנה. משמעות הדיאלוג הזה היא מאבק בין הקב"ה לנבוכדנצאר. הקב"ה הופיע בחלומו של נבוכדנצאר כמלך כל הארץ, אבל כבר בחלום - בא אליו נבוכדנצאר ואמר לו שהוא מלך בחלום אבל נבוכדנצאר הוא המלך במציאות. במקום הפסל שרק ראשו עשוי זהב - בא נבוכדנצאר ועשה פסל העשוי כולו זהב, כדי שישתחוו לו וימרדו בקב"ה.

ואכן, אלמלא חנניה, מישאל ועזריה היה עולה הדבר בידו. שליחיו של הקב"ה - נציגיו של עם ישראל - עמדו וקלקלו לנבוכדנצאר את חזונו, עד שבסופו של דבר הוא נאלץ לעמוד ולהודות להם. כאן, בנקודה זו, מתבטא הנצחון הברור של הקב"ה על מלכותו של נבוכדנצאר[6].

לאחר שראינו את הרקע למדרש - סיפורו של נבוכדנצאר - הבה ונבחן מחדש את סיפורו של דור הפלגה, ונשחזר את תהליך ה'פוטומונטאז'' של חז"ל באגדה על אברהם אבינו.

מה רע באחדות?

חטאו של דור הפלגה לא נתפרש בכתובים. התורה מספרת רק על יוזמתם:

"ויאמרו - הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם, פן נפוץ על פני כל הארץ".   (י"א, ד)

מהפסוקים עצמם עולה הרושם שהבעיה המרכזית עם דור הפלגה הייתה העיר שהם בנו[7], אך בחז"ל אנו מוצאים שחטאם המרכזי של אותו דור היה נעוץ דווקא בבניית המגדל. כך או כך, לאחר שראה הקב"ה את העיר ואת המגדל -

"ויאמר ה' - הן עם אחד ושפה אחת לכֻלם וזה החִלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות".  (י"א, ו)

אך מה רע באחדותם של אנשי הדור? והרי האחדות בכל מקום - סימן טוב הוא!

מלחמה בקב"ה?

רש"י, בעקבות חז"ל במדרש (נח תנחומא י"ח), הבין שהחטא נעוץ בבניית המגדל שראשו בשמיים. לדעתו, כוונת אנשי אותו דור הייתה אכן להגיע עד שמי רום[8]:

"אמרו: לא כל הימנו שיבור לו העליונים ויתן לנו התחתונים! נעלה לרקיע ונכהו בקרדומות".

ייתכן שחז"ל בנו את פירושם על הוראתה של המילה 'מגדל' במקרא, שעיקרה מבצר מלחמה ותצפית[9]. ואם ראשו של אותו מגדל מצוי בשמיים - הרי שהוא נועד להילחם בשוכן שחקים. אמנם, מסתבר יותר שחז"ל פירשו כפי שפירשו על סמך הזיקה בין פסוקי דור הפלגה לבין פסוקי נמרוד הקודמים להם:

"וכוש ילד את נמרֹד, הוא החל להיות גִבֹּר בארץ: הוא היה גִבֹּר ציד[10] לפני ה', על כן יֵאמר כנמרֹד גִבור ציד לפני ה': ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה בארץ שנער: מן הארץ ההִוא יצא אשור ויבן את נינוה ואת רחֹבֹת עיר ואת כלח".   (י', ח-יא)

נראה שמלכות בבל החזיקה מעמד זמן קצר בלבד, והיא היתה ראשית ממלכתו של נמרוד לפני שיצא משם (לאחר חטא הפלגה). אם כן, יש לחפש את חטאה של מלכות בבל - דור הפלגה - במלכה של אותה מלכות, בנמרוד.

אשר בנו בני האדם

"אשר בנו בני האדם - אמר ר' ברכיה: וכי מה נאמר, בני חמריא או בני גמליא? אלא - בנוי דאדם קדמאה: מה אדם הראשון, אחר כל הטובה שעשיתי עמו אמר 'האשה אשר נתתה עמדי' - כך שנתים מדור המבול עד דור הפלגה".   (בראשית רבה ל"ח, ט)

במדרש זה, מצביעים חז"ל על כך שאנשי דור הפלגה היו חומץ בני חומץ, בניו של אדם הראשון שחטא אף הוא כלפי הקב"ה. בעקבות המדרש, מפרש הרמב"ן שחטאם של אנשי דור הפלגה (הרמוז במילים "ונעשה לנו שם") היה קיצוץ בנטיעות:

"אבל היודע פירוש 'שם' - יבין כוונתם, ממה שאמרו 'ונעשה לנו שם', וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין. כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם - להפרידם בלשונות ובארצות - מִדה כנגד מִדה, כי היו קוצצים בנטיעות. והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו 'אשר בנו בני האדם - אמר רבי ברכיה: מה, בני חמריא בני גמליא? אלא בנוי דאדם קדמאה וכו'.  
והסתכל, כי בכל ענין המבול הזכיר 'א-לוהים' ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד, כי המבול - בעבור השחתת הארץ, והפלגה - בעבור שקצצו בנטיעות, והנם ענושים בשמו הגדול. וזה טעם הירידה, וכן במִדת סדום. והמשכיל יבין".  (רמב"ן י"א, ב)

סתם הרמב"ן ולא פירש כיצד קיצצו בני דור הפלגה בנטיעות, אך מסגנון טענתו של הקב"ה כלפי בוני המגדל - ניתן להוכיח כדברי המדרש והרמב"ן. לאחר חטא אדם הראשון נאמר:

"ויאמר ה' א-לוהים - הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעֹלם: וישלחהו ה' א-לוהים מגן עדן לעבֹד את האדמה אשר לֻקח משם". (ג', כב-כג)

ואילו לאחר חטאם של אנשי דור הפלגה נאמר:

"ויאמר ה' - הן עם אחד ושפה אחת לכֻלם וזה החִלם לעשות, ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות... ויפץ ה' אֹתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנֹת העיר".  (י"א, ו-ח)

מדוע חושש הקב"ה מעוצמתו של האדם היודע טוב ורע? מסביר רש"י:

"ועתה פן ישלח ידו - ומשיחיה לעולם, הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוה".  
    (רש"י, בראשית ג', כב)

אותו החשש עצמו קיים גם לגבי אנשי דור הפלגה, הבונים מגדל וראשו בשמיים. מלכם של אלו - נמרוד - יֵשֵב לו בראש המגדל, וממרום כסאו שבשמיים ישלוט בכל האנושות, שכולה עם אחד ושפה אחת, ויאמר לכולם שאף הוא אלוה.

ראשו בשמיים – כיצד?

על פי דברינו בעקבות חז"ל, "מגדל וראשו בשמים" אינו לשון גוזמה, אלא אנשי אותו דור רצו ממש להגיע השמיימה. ממילא עולה השאלה - וכי בשופטיני עסקינן? וכי שוטים הם, שחשבו שניתן להגיע לשמיים?

למעשה, השמיים אינם יריעת תכלת הנמצאת אי שם באינסוף. בכל מקום במקרא - השמיים הם קו העננים, המקום שבו עובר קו הרקיע, והם מהווים את הגבול שבין העליונים לתחתונים. בתחילת הפרשה אנו קוראים כיצד המציאו בני האדם את הלבנה ואת החומר. המצאה זו איפשרה להם לבנות בתים גבוהים יותר ואיכותיים יותר[11].

לבנות מגדל המגיע עד לקו העננים אינה משימה בלתי-אפשרית. יש להעריך, שבראש המגדל הזה הייתה אמורה להיות מרפסת, ושם היה נמרוד יושב ומשקיף על צאן מרעיתו. כולם היו נושאים אליו כפיהם, והוא היה מביט עליהם מבעד לענן (ביחד עם קרני השמש המפציעות מבעד לאותו ענן). המשמעות של ישיבה כזו היא לחלוטין אלוהית. נתיניו של נמרוד ישאו את ראשיהם אל תוך ענן כבודו, ויעברו לפניו כבני מרון.

ואכן, אנו מכירים תיאורים מעין אלו ממהלך ההיסטוריה. מלכים שונים מלכו על כל העולם, וניסו - בשלבים מסויימים - להנציח את שמם למלכות עולם (אמנם לא באמצעות בניית מגדל, אך באמצעים טכנולוגיים אחרים). זו הייתה מטרתו של המוזולאום במוסקבה, שהפך את לנין ואת סטאלין לבני אלמוות, כך היה בתקופת מאו-צה-טונג בסין הקומוניסטית, וכך עשה אף סדאם חוסיין בעיראק. לכל אלו רומז רש"י בדבריו - "ומשיחיה לעולם, הרי הוא קרוב להטעות הבריות אחריו ולומר אף הוא אלוֹהַ"!

עם אחד ושפה אחת

מסיפור מגדל בבל, נמצאת למד על טיבה של אחדות דור בוני המגדל, שכולם לעצה אחת התכוונו. לא היה זה עם אחד, אלא - כמו ברוסיה הסטאליניסטית - עם של אחד. לא היתה כאן שפה אחת, אלא שפה של אחד. לא היו הבונים בעצה אחת, אלא בעצה של אחד - של נמרוד גיבור הציד שמלך עליהם. המצפון הקולקטיבי, היוזמה הקולקטיבית והשכל הקולקטיבי לא ביטאו אחדות ותמימות דעים, אלא שלטון רודני ואכזר של אדם אחד, החושב ויוזם עבור כ-ו-ל-ם. שליט זה - כמו שליטים דומים לו במהלך ההיסטוריה - היה צמא דם, והביא לאחדות המחשבה ולאמונה ברעיון האחד באמצעות כבשן אש מאיים שאליו הושלך כל מי שהעז לחשוב או להאמין בדרך אחרת.

אחדות כזו - הפיזור והפירוד טובים הימנה, ולכן תגובת ה' אליה - "ויפץ ה' אותם משם". מוטב לה לאנושות שלא תהא כולה תחת שלטון-על של עריץ אחד, אלא כל איש וכל עם יהיו עבדים לאלוהיהם.

ויצאו ללכת ארצה כנען

עוד שאלה אחת נותרה לפתחנו: בסיפור שבספר דניאל ראינו כיצד חנניה, מישאל ועזריה קלקלו לנבוכדנצאר את תכנוניו. אחרי שהשוונו בין סיפורם של אלו לבין פרשת דור הפלגה, מתבקש שמישהו יקלקל גם לנמרוד את תכנוניו. אולם מיהו זה שעשה זאת לנמרוד?

כדי לענות על שאלה זו, נבחן בעיון את סוף הפרשה:

"ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן: ואלה תולדת תרח - תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן, והרן הוליד את לוט: וימת הרן על פני תרח אביו בארץ מולדתו באור כשדים: ויקח אברם ונחור להם נשים, שם אשת אברם שרי ושם אשת נחור מלכה בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה: ותהי שרי עקרה אין לה ולד: ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו, ויצאו אִתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען, ויבאו עד חרן וישבו שם: ויהיו ימי תרח חמש שנים ומאתים שנה, וימת תרח בחרן".   (י"א, כו-לב)

כבר בסוף פרשת נח, ברור לנו שהולדת אברהם מהווה מפנה לעומת עשרת הדורות שלפניו. אחרי רשימה של עשרה דורות, לפתע מתחילה התורה לפרט "רשימת תולדות" חדשה: "ויחי תרח שבעים שנה ויולד את אברם את נחור ואת הרן: ואלה תולדת תרח - תרח הוליד את אברם את נחור ואת הרן, והרן הוליד את לוט".

סתמה התורה ולא פירשה: מדוע נהג תרח כפי שנהג? מדוע יעזוב אדם שמקורו באור כשדים את ארצו ואת מולדתו וילך לארץ כנען?

השערות רבות נאמרו בעניין זה. הרב יואל בן-נון כתב במאמרו 'העברים וארץ העברים'[12], שמשפחת תרח הייתה משפחה של סוחרים, ולכן נדדה ממקום למקום. לשיטתו, הליכתו של אברהם לארץ כנען הייתה שילוב של שתי הליכות: מחד גיסא - המשך הליכתו של אביו תרח, ומאידך גיסא - הליכה בשליחות הקב"ה ("לך לך").

הרב מרדכי ברויאר, בספרו 'פרקי בראשית', כתב שהתורה אינה מנמקת את הליכתו של תרח לארץ כנען כיוון שבאמת לא הייתה לה כל סיבה. הייתה זו הליכה סגולית לארץ ישראל, מכוח העניין האלוהי שחל על דורות אלו.

לנו לא נראים דבריהם, וכיון דאתינן לידי פלוגתא - נענה אף אנחנו את דעתנו בנושא. לדעתנו, סמיכות הפסוקים לפרשת דור הפלגה תוכיח:

"ויפץ ה' אֹתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנֹת העיר: על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ, ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ".  
    (י"א, ח-ט)

מהפסוקים עולה שאירוע כלשהו אירע במדינת בבל, וכתוצאה ממנו הופצו כולם ונדדו לכל מיני מקומות. ואכן, הדברים מפורשים בסיפורו של נמרוד: "ותהי ראשית ממלכתו בבל... מן הארץ ההיא יצא אשור"! מאיזושהי סיבה נאלץ אשור לצאת מבבל. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא סיפור מגדל בבל. כשם שכל שאר העמים יצאו מבבל ונדדו לארצות אחרות, אף תרח יצא מאור כשדים ויצא לדרכו לחרן.

מעתה, יכולים אנו לנסות להעמיק בעניין ההפצה. התורה עצמה מציגה את ההפצה כעונש על בניית המגדל, אולם בפרשת האזינו מופיעה סיבה אחרת להפצה זו:

"בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם, יצב גבֻלֹת עמים למספר בני ישראל".   (דברים ל"ב, ח)

פסוק זה מגלה לנו סיבה נוספת להפצה: כל ההפצה נועדה כדי שאברהם יגיע לארץ כנען. "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל"!!!

אם ננסה לחבר יחדיו את שני הנימוקים הסותרים הללו, נראה שהתורה מתארת את שני הקצוות של אותו עניין. בקצה האחד מצוי נמרוד, הרוצה למרוד בשמיים, וכנגדו - בקצה השני - מצוי אברהם, הקורא בשמו של ה'. כלפי נמרוד היה זה עונש - "ויפץ ה' אותם משם", ואילו כלפי אברהם הייתה זו השגחה פרטית - "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל".

אברהם, אם כן, הוא העומד בקצה השני, והוא זה המפר את מחשבותיו של נמרוד. אברהם העברי ניצב מן העבר האחד, כאשר כל העולם - כלומר, נמרוד - ניצב מן העבר השני ומצווה לכרוע ולהשתחוות לפסל! מכאן קצרה הדרך להשלים את ההשוואה בין סיפורו של נמרוד לבין סיפורו של נבוכדנאצר, ולהציב את אברהם אבינו בתפקידם של חנניה, מישאל ועזריה.

שפה ברורה

מלך נוסף בנה עיר ומגדל וראשו בשמים:

"אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו - כרם היה לידידי בקרן בן שמן: ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שֹרק, ויבן מגדל בתוכו...".   (ישעיהו ה', א-ב)

הדוד - הלא הוא אותו הדוד של מגילת שיר השירים - הוא שלמה, בונה ירושלים והמקדש. שלמה לא בנה, חלילה, בית כדי להילחם ממנו בה', אלא אדרבא - בנה בית שה' ישכון בתוכו. הבית לא היה גבוה באבניו עד שמי רום, אך הוא נסק עד לשמיים במהותו ובאופיו:

"ושמעת אל תחִנת עבדך ועמך ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, ואתה תשמע אל מקום שבתך אל השמים ושמעת וסלחת".   (מלכים א' ח', ל)

כנמרוד, אף שלמה ביקש להפוך את האנושות כולה לעם אחד ושפה אחת; אך בניגוד לנמרוד - שלמה לא ביקש לעשות זאת בעזרת כבשן אש מאיים, באמצעות הטלת מורא ופחד פסולים, אלא דווקא מתוך אהבה וקרבה:

"וכתיב 'והמלך שלמה אהב נשים נכריות'. ר' שמעון בן יוחי אמר: אהב ממש, לזנות. חנניה בן אחי ר' יהושע אומר: על שם 'לא תתחתן בם'. ר' יוסי אומר: למושכן לדברי תורה ולקרבן תחת כנפי השכינה".   (ירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו)

באמצעות בריתות הנישואין, רצה שלמה לקרב את העולם כולו למגדל, לבית המקדש, אל תחת כנפי השכינה. אחדות זו - גם היא לא ישרה בעיני ה', אף שלא באה מחמת יראה אלא מחמת אהבה, ואף שלמה נענש בהפצה, בהתפלגות הממלכה, ב"איש לאהליך ישראל".

אחדות זו לא צלחה כיון שהתחומים והמדרגות הטשטשו מחמת יצרא דעריות. אך האחדות הנכספת בוא תבוא, לא מתוך יצר העריות ואף לא מתוך יצר שפיכות הדמים, מתוך שלטון פחד ועריצות. אחדות זו - לכשתהיה - תהא בהתאם לחזונו של צפניה הנביא, שראה בעלייתו של נבוכדנצאר והעמיד לה אלטרנטיבה אמונית:

"כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם ה', לעבדו שכם אחד".   (צפניה ג', ט)

אכן, עתיד העולם שידבר כולו בשפה אחת ויהיו דבריו אחדים, כשכל העמים והלשונות מרוכזים סביב למגדל אחד, וכולם באים לירושלים להשתחוות למלך ה' צבאות. או אז -

"והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".   (זכריה י"ד, ט)

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן, תשס"ד

עורך: יצחק ברט

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית: http://www.vbm-torah.org/hebweb

האתר באנגלית:   http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9931456 שלוחה 5

דואל: office@etzion.org.il

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 



[1]   נביא כאן את תרגומו של המדרש.

[2]   בשופטים ח', י נאמר: "וזבח וצלמנע בקרקֹר, ומחניהם עמם כחמשת עשר אלף כל הנותרים מכל מחנה בני קדם, והנֹפלים מאה ועשרים אלף איש שֹלף חרב". כלומר - כ15,000- איש נמלטו מתוך מחנה של 120,000 איש שמתו במלחמה. כמה מנה כל הצבא לפי מספרים אלו? המקרא רק מציין - 'כארבה לרוב... כחול שעל שפת הים לרוב' (שופטים ז', יב).

[3]   מילים אלו רומזות לחטא של גדעון, שלא ירד על המחנה לבדו, ולכן גם לא היה ראוי שהנס ייעשה על ידו לבדו.

[4]   הבאנו כאן את תרגום הפסוקים.

[5]   קוריוז קטן בעניין הזה נוגע לשם 'שמירמית'. כמה מקורות שלנו טוענים שזהו שם אשתו של נבוכדנצאר, ואילו 'צמח דוד' ועוד חוקרים טוענים שהייתה זו אשתו של נמרוד.

[6]   משראה נבוכדנצאר כיצד נוצח ע"י הקב"ה, עמד והלל ושיבח אותו, עד שאמרו חז"ל שביקשו מלאכי השרת לדוחפו, כיוון שלא היה בעולם מי ששיבח את הקב"ה כמו ששיבחו נבוכדנצאר!

[7]   העיר מוזכרת פעמים רבות יותר מהמגדל, וגם בסופו של הסיפור נאמר "ויחדלו לבנות העיר".

[8]   בניגוד לכך, מפרשי הפשט - רשב"ם, רד"ק, ראב"ע, חזקוני ועוד - הסבירו שכוונת אנשי דור הפלגה הייתה לבנות מגדל גבוה, דוגמת "ערים גדולות ובצורות בשמים".

[9]   עיין בעיקר בספר דברי הימים ב', פרקים כ"ו-כ"ז.

[10] גיבור ציד אינו אדם המביא את השלל הגדול ביותר לביתו. גיבור ציד הוא כינוי המוכר לנו מעשו, שהיה 'איש ציד איש שדה': זהו אדם המסתובב בראש גדוד של ארבע מאות אנשים, ושהיה - על פי חז"ל - צד נשים מתחת יד בעליהן, מענה אותן ועובר על חמש עבירות חמורות ביום אחד.

[11] בנייה באבנים היא פחות איכותית, שכן האבנים הן כבדות יותר והדבק שביניהם אינו מאפשר בנייה לגובה. יעויין בסוגייה בבבא-בתרא ג ע"א, הדנה בשאלת הסיד והטיט וכיצד שיפור באיכות החומרים עשוי להגביה את הבניינים.

[12] שהתפרסם ב"מגדים" חוברת ט"ו, תשנ"ב.