שיחות ראשי הישיבה

פרשת אמור - "קדושים יהיו לאלוהיהם"

"וידבר ה' אל משה, אמור אל הכוהנים בני אהרן ואמרת להם - לנפש לא יטמא בעמיו. כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו... קדושים יהיו לא-לוהיהם ולא יחללו שם א-לוהיהם, כי את אשי ה' הם מקריבים והיו קודש".

פרשה זו פותחת בקדושת הכהנים, ובכך היא ממשיכה את הפרשה הקודמת, הפותחת בציווי "קדושים תהיו", המכוון לכל אדם באשר הוא. למרות שבמבט ראשון כולנו מזדהים עם הצורך להיות קדושים, נדמה שכוונת התורה במילה 'קדושה' שונה מההבנה המקובלת היום.

בימינו, כאשר מתייחסים לאנשים 'קדושים', מתכוונים לעושי מופתים, מקובלים, הנמצאים בספרות עליונות ומנותקים מהעולם ומהוויותיו. אולם אם נבדוק את כוונת התורה במילה "קדושה", נראה שהיא מדברת על דבר שונה לגמרי: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו... לא תגנובו ולא תכחשו... לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול... לא תשנא את אחיך בלבבך" וכדומה. ניתן לראות שבפרשיית הקדושה מוזכרות כמעט כל המצוות שבין אדם לחבירו. התורה מדגישה בכך שאין הבדל בין מצוַת השבת, שטעמה עליון והיא מפרישה את האדם ממלאכה ומעבודה, לבין כיבוד אב ואם, שהיא מצווה הנובעת מחוש מוסרי טבעי של האדם. שתי המצוות גם יחד מביאות את האדם לקדושה.

בדור הניו אייג', אפשר לראות עד כמה גישה זו אינה מקובלת. כולנו רואים מסביב כיצד כל העולם מחפש קשר לקבלה ולדברים גבוהים, והתואר המכובד ביותר שאליו יכול אדם דתי להגיע הוא 'הרב המקובל האלוקי'. אם יש רב שהוא לא 'מקובל', אלא פשוט אדם רגיל היודע גמרא, הלכה ומחשבה ומקיים את המצוות באדיקות - זה לא מספיק לציבור הרחב.

פעם הייתי בחתונה וכובדתי בעלייה לאחת מהברכות. שמתי לב שלברכה הראשונה העלו את 'הגאון', וכך גם לברכה השנייה והשלישית. אמרתי לקרוב שלי, שנראה כאילו חזרנו לתקופת ה'גאונים'. הוספתי ואמרתי לו, שאם יקראו לי לעלות בתור 'הגאון' - לא אעלה. אני לא גאון, אני אדם רגיל - רב. למזלי, כיוון שזו הייתה חתונה של חרדים ואני ציוני, העלו אותי בתור 'הרב הגאון' - תואר פחות מכובד - ולכן יכולתי לעלות ולברך את אחת הברכות...

המסר של התורה מאוד חשוב, במיוחד לימינו, ובא לידי ביטוי בדבריו המפורסמים של הרבי מקוצק על הפסוק "ואנשי קודש תהיו לי": הקב"ה לא צריך מלאכים, כאלו יש לו מספיק. דווקא "אנשי קודש" הרבה יותר קשה למצוא!

הרב יהודה עמיטל שליט"א (סיכם: ר' שאול ברט)