!!
 
EAB- blank
 

עיון במנחת חינוך

פרשת כי תצא - "מוצא שפתיך תשמור"

כמצוות תקע"ה ותקע"ו מונה ספר החינוך את האיסור לאחר תשלום נדרים ואת מצוַת העשה לקיים נדרים. הברייתא במסכת ראש השנה מונה את התחומים שבהם רלוונטי איסור עיכוב התשלום: נדרי קרבנות, ערכין, חרמין, מתנות עניים וצדקה. בברייתא נחלקו תנאים אודות פרק הזמן שצריך לעבור לאחר הנדר כדי שיעבור האדם על האיסור, ולהלכה נפסק שפרק זמן זה הוא שלושה רגלים.

הגמרא מביאה את דברי רבא, שהנודר צדקה חייב לתיתה מייד. שאלו על כך התוס': הלא אין עוברים על האיסור עד שיעברו שלושה רגלים, ומדוע צריך לתת מייד? התוס' ענו על שאלתם, שרבא עסק במקרה שבו נזדמנו לאדם עניים לפניו. במקרה כזה, על האדם לתת את הצדקה מייד. רק אם אין לפניו עניים, ועליו לחפש אותם ולחזר אחריהם, הוא אינו עובר על האיסור עד תום שלושה רגלים. הרשב"א תירץ את קושיית התוס' בדרך אחרת: לדבריו, על מצוַת העשה עוברים אפילו אם לא מקיימים את הנדר מייד, ורק על האיסור עוברים לאחר שלושה רגלים. תירוץ שלישי מצאנו בר"ן: גם על האיסור עובר הנודר מייד אם הזדמנו לו עניים, ואם לא הזדמנו לו - הוא אינו עובר על האיסור כלל. לדעתו, שיעור שלושת הרגלים כלל לא נאמר על מתן צדקה, אלא על נדרי מקדש בלבד.

המשותף לכל השיטות הללו, שהעובר על הלאו - תמיד עובר גם על מצוַת העשה. לעולם אין עוברים על הלאו בלי לעבור על העשה. על כך מקשה ה"מנחת חינוך" מדברי הרמב"ם. מחד, בהל' מעשה הקרבנות נפסק שמי שאינו פורע נדר מתנות עניים עובר על העשה לאחר רגל אחד; ומאידך, בהל' מתנות עניים הוא פוסק שמי שנדר לתת צדקה ולא נתן מייד - עובר על איסור "בל תאחר". הרי לנו שמי שנודר ואינו נותן צדקה מייד - עובר על האיסור מייד אך עדיין אינו עובר על העשה, וזאת בניגוד לשלוש הדעות שראינו.

חלק מהאחרונים תירצו קושייה זו וחילקו בין צדקה לבין מתנות העניים האחרות. אמנם שתיהן מתנות הניתנות לעניים, אך אופיין שונה: החיוב במתנות עניים בא מידי שמיים, ולכן נתנה התורה ארכה לנודר עד לרגל הקרוב; צדקה - חיובה בא מידי אדם, ולכן על האדם למהר ולקיים את נדרו מייד.

ר' עודד מיטלמן