עיון במנחת חינוך

מצוַת קידוש השם

בפרשת השבוע מונה ספר החינוך את המצווה לקדש את השם במצווה רצו. מדיני המצווה, למסור את הנפש כאשר עומד האדם בפני הברירה בין מיתה לבין עבירה על מצוות ה'. שלוש העבירות החמורות - עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים - דוחות את נפשו של האדם, ואילו שאר המצוות - יש להיהרג עליהן רק כאשר הברירה מוצגת בפני האדם בפרהסיא ומתוך כוונה להעבירו על מצוות ה', או בשעת השמד.

מצוַת קידוש השם ומצוַת "וחי בהם" משלימות זו את זו: הראשונה קובעת כי יש לקדש את השם במקום שחייבים לעשות זאת, והשנייה קובעת כי יש לעבור ולא להיהרג במקומות האחרים. מהי 'ברירת המחדל'? מה היה הדין אילו הייתה לא התורה כותבת את מצוַת קידוש השם, ואף לא מביאה את מצוַת "וחי בהם"? במבט ראשון נראה שבמקרה כזה, חייבים היינו למסור את נפשנו על כל מצווה מן המצוות.

אמנם, הגמרא מסתפקת האם בני נח חייבים למסור את נפשם על קיום אחת משבע המצוות שהם חייבים בהן, ולהלכה פסקו התוס' והרמב"ם שהם אינם חייבים. בטעם הדבר, כתבו התוס' שכשם שגויים אינם מצווים על "וחי בהם", כך גם הם אינם מצווים על מסירות נפש, ובלי שני הציוויים הללו - ברירת המחדל היא שאין חיוב על האדם למסור את נפשו כדי לקיים מצווה.

נחלקו הראב"ד והר"ן מה דינו של חולה הזקוק לאכול בשר בשבת, ואין לפניו בשר שחוט. הראב"ד פסק שיש לשחוט לו בשר, למרות שהדבר אסור בשבת, שכן שבת הותרה לחלוטין אצל פיקוח נפש ואילו שאר המצוות רק דוחות פיקוח נפש, ועדיף למנוע את ההתנגשות ביניהם. הר"ן, לעומתו, סבור שיש לתת לו בשר נבילה, שכן איסור נבילה קל יותר מאיסור שבת. ייתכן שמחלוקתם נובעת שהחקירה שהזכרנו לעיל. אם ברירת המחדל היא שכל המצוות גוברות על פיקוח נפש, ורק בגלל "וחי בהם" פיקוח נפש דוחה את המצוות - אזי יש מקום לחלק בין מצוות שונות, ולטעון שהתורה חילקה בין גדרי ההיתר של מצוות שונות, ושבת הותרה במקום פיקוח נפש ואילו איסור נבילה רק נדחה. לעומת זאת, אם ברירת המחדל היא שהחיים גוברים על כל המצוות - הרי שאין סיבה לחלק בין מצוות שונות. ברובד העקרוני, החיים גוברים על כל המצוות, ו"וחי בהם" רק מחזיר אותנו לרובד זה ביחד לכל המצוות פרט לשלוש החמורות.

ר' עודד מיטלמן