!!
 
EAB- blank
 

עיון בזרעים, בקדשים ובטהרות

הדלקת הנרות במקדש

הדלקת נרות החנוכה מהווה במידה מסויימת זכר להדלקת הנרות במקדש. כך, למשל, ישנה עדיפות להדליק את נרות החנוכה בשמן זית, שבו הדליקו במקדש, ובבית הכנסת מדליקים נרות חנוכה בצד דרום, זכר למנורת המקדש. ברם, חשוב לציין שישנם הבדלים בולטים בין הדלקת נרות החנוכה לבין הדלקת הנרות במקדש.

הבדל אחד נוגע למקרה שהנרות כבו. לגבי נר חנוכה נפסק ש"כבתה - אין זקוק לה", כלומר שהעיקר הוא מעשה ההדלקה, ואין חובה לשוב ולהדליק נר שהודלק כדין וכבה. לגבי נרות המקדש, לעומת זאת, נפסק שאם אחד מהם כבה באמצע הלילה - חובה להדליקו מחדש. במקדש אין די במעשה הדלקה כשר, ויש לדאוג לכך שהמקדש יהיה מואר בפועל.

מדברי הרמב"ם עולה הבדל שני, המתקשר לאותה נקודה. בגמרא (יומא כד ע"ב) נאמר שהדלקת הנרות יכולה להיעשות ע"י זר, ואינה דורשת כהן. הרמב"ם (הל' ביאת מקדש ט', ז) הבין שאין הכוונה לכך שזר ייכנס להיכל, שהרי יש בכך איסור, אלא שאם הוציאו את הנרות מחוץ להיכל - יכול זר להדליקם שם, ואחר כך יחזירו אותם פנימה. רבים תמהו על הרמב"ם: הרי מקומה של המנורה הוא בהיכל, ואותו היא צריכה להאיר - איך ייתכן אפוא שמעשה ההדלקה לא ייעשה שם? במה זה שונה ממה שנפסק לגבי נר חנוכה, ש"הדלקה עושה מצווה", היינו - שיש להדליק את נרות החנוכה במקום הכשר להדלקה, ולא להדליקם במקום פסול ולהעבירם אחר כך למקום כשר?

כמה אחרונים (ובראשם הרב חיים מבריסק) הסבירו את שיטת הרמב"ם לאור האופן שבו הוא מגדיר את מצוַת ההדלקה: "דישון המנורה והטבת נרותיה בבוקר ובין הערביים מצוַת עשה... והדלקת הנרות היא הטבתם" (הל' תמידין ומוספין ג', י-יב). הרמב"ם סבור שעיקר המצווה אינה ההדלקה אלא ההטבה, היינו ההכנת הנרות להדלקה: ניקוי, החלפת פתילות, מילוי שמן וכד'. מובן שהמצווה כוללת דרישה שהנרות בסופו של דבר יהיו דלוקים, אולם ההדלקה עצמה אינה חלק ממעשה המצווה, אלא רק פעולה המאפשרת למצווה להתקיים, בניגוד להטבת הנרות, שהיא מעשה המצווה. ממילא, הטבת הנרות צריכה להיעשות בהיכל ע"י כהן, ואילו הדלקת הנרות יכולה להיעשות בחוץ ע"י זר.

שיטה זו נראית מחודשת למדי, אולם מפתיע לגלות שיש לה עוגן חזק בפסוקים. למעשה, בשום מקום בתורה לא מופיע ציווי להדליק את הנרות. בפרשת אמור מופיע ציווי להכין את הנרות להדלקה: "מחוץ לפרֹכת העֵדֻת באֹהל מועד, יערֹך אֹתו אהרן מערב עד בקר" (ויקרא כ"ד, ג), ואילו בפרשת בהעלותך מופיעה אמנם הדלקת הנרות, אך לא בלשון ציווי: "בהעֹלתך את הנרֹת, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב). הרמב"ם הסיק, אפוא, שיש לדאוג לכך שהנרות יהיו דלוקים, ואף אם כבו יש לשוב ולהדליקם, אולם ההדלקה עצמה היא רק הכשר מצווה, ולא חלק ממעשה המצווה. זאת בניגוד לנר חנוכה, שבו המצב הפוך: הכנת הנרות אינה מצווה, ואף התוצאה שבה הנרות דלוקים אינה מעכבת, ועיקר המצווה הוא דווקא מעשה ההדלקה.

ר' מתן גלידאי