!!
 
EAB- blank
 

עיון בזרעים, בקדשים ובטהרות

כלאי הכרם

בפרשת כי תצא נאמר: "לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (כ"ב, ט). בפסוק זה אוסרת התורה לזרוע כלאיים בכרם, כלומר - לזרוע בכרם תבואה או זרעים אחרים, ומוסיפה שאם בכל זאת נזרעו זרעים אחרים בכרם - הרי שגם הזרעים וגם הכרם מתקדשים, כלומר נאסרים בהנאה.

מהו היחס בין האיסור לזרוע כלאיים בכרם לבין איסור ההנאה הרובץ על כלאיים אלו? מסברה, ניתן ללכת בעניין זה בשלושה כיוונים:

אפשרות אחת היא שאיסור ההנאה נובע מאיסור הזריעה. האיסור המרכזי הוא לערב מינים שונים במעשה זריעה אחד, אלא שהתורה הוסיפה וקבעה שהדבר אסור גם בדיעבד, דהיינו שמי שעבר וזרע כלאיים בכרם - אינו רשאי ליהנות מפירות מעשיו האסורים.

לחילופין, ניתן לראות את היחס בין האיסורים באופן הפוך. האיסור המרכזי הוא דווקא איסור ההנאה: מציאות של ערבוב בין תבואה וכרם היא בעייתית, וצמח שיש בו ערבוב כזה הוא 'חפצא דאיסורא', שאין ליהנות ממנו. כיוון שמדובר בחפץ בעייתי, אסרה התורה גם ליצור חפץ כזה ע"י זריעת כלאיים בכרם. האיסור אינו מתמקד במעשה הזריעה, אלא בתוצאתו.

תיתכן כמובן גם הבנה שלישית, האומרת שמדובר בשני איסורים עצמאיים, שאינם תלויים זה בזה: מעשה זריעה של תבואה וגפן יחד הוא ערבוב בעייתי, וגם צמח שיש בו תערובת תבואה וגפן הוא מוצר בעייתי, ואין קשר ישיר בין שני הדברים. שני האיסורים נובעים כמובן מעיקרון אחד, הקובע שיש להפריד בין תבואה לגפן, אולם עיקרון זה מיושם בשני אופנים שאינם תלויים זה בזה.

לגבי איסור הזריעה נפסק להלכה שלא אסרה התורה אלא זריעה של שני מינים יחד בנוסף לגפן. בנוסף נפסק, שלא אסרה התורה לזרוע שני מינים בתוך כרם קיים, אלא רק לזרוע מלכתחילה שני מינים וגפן ביחד: "חיטה ושעורה וחרצן (=גפן) במפולת יד".

הראשונים נחלקו האם מגבלות אלו נוגעות רק לאיסור הזריעה, או גם לאיסור ההנאה: מדברי הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות י', ו) עולה שאיסור ההנאה קיים אפילו אם אדם זרע מין אחד בכרם קיים, ואין ההגבלות הללו נוגעות אלא לאיסור הזריעה, ולא לאיסור ההנאה; ואילו מדברי תוס' בקידושין לט ע"א עולה שאין חילוק בין האיסורים, וכאשר אין "חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד" - אין התוצאה אסורה בהנאה, כשם שהזריעה אינה אסורה. המחלוקת האם לחלק בין האיסורים בעניין זה תלויה לכאורה בדיוננו, האם מדובר באיסורים נפרדים או באיסור אחד הגורר איסור שני.

ר' מתן גלידאי