עיון בזרעים, בקדשים ובטהרות

תרומה גדולה ומעשר ראשון

כידוע, אדם המגדל תבואה או פירות מחוייב להפריש מהם תרומות ומעשרות, ואחר כך לתת את מה שהפריש לכהן, ללוי וכו'. מוני המצוות נחלקו בשאלה האם ההפרשה והנתינה הן מצווה אחת או שתי מצוות שונות, ומהו היחס ביניהן. מדברי כמה ראשונים עולה שיש לחלק בהקשר זה בין תרומה גדולה, הניתנת לכהן, לבין מעשר ראשון, הניתן ללוי. הנה, למשל, האופן שבו מופיעות שתי המצוות בספר החינוך:

תרומה גדולה: "שנצטוינו להפריש מן הדגן והתירוש והיצהר תרומה, וניתן אותה לכהן" (מצווה תק"ז).

מעשר ראשון: "שנתחייבו בני ישראל לתת חלק אחד מעשרה חלקים מזרע הארץ ללויים" (מצווה שצ"ה).

מצוַת התרומה הגדולה מתחילה בחובת ההפרשה ומסיימת בחובת הנתינה לכהן, ואילו מצוַת המעשר הראשון - עיקרה הנתינה ללוי, ומן הסתם יש להפריש לפני כן את הפירות שרוצים לתת.

חילוק זה מעוגן גם בפסוקים. לגבי תרומה גדולה נאמר: "כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן, ראשיתם אשר יתנו לה' - לך נתתים" (במדבר י"ח, יב). התרומה מיועדת לקב"ה, והוא מעניק אותה לכהן. לעומת זאת, לגבי מעשר ראשון נאמר: "ולבני לוי, הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה, חלף עבודָתָם אשר הם עובדים את עבודת אוהל מועד" (פסוק כא). המעשר הוא משכורת שהלוויים מקבלים מעם ישראל תמורת העבודה שהם מבצעים במקדש. התורה גם מסבירה שכהנים אינם מקבלים נחלה בארץ כיוון שה' הוא נחלתם (פסוק כ), ואילו לוויים אינם נוחלים כיוון שהמעשר משמש להם לנחלה (פסוק כד).

הלוויים הם שכירים של עם ישראל. במקום לקבל נחלה ולעבוד את האדמה, הם עובדים במקדש ומקבלים אחוזים מיבולם של עובדי האדמה. הכהנים, לעומתם, הם משרתי ה' ולא עובדים של עם ישראל, ולכן הם אוכלים משולחן גבוה. בעצם הם אינם מקבלים מאומה ישירות מעם ישראל, אלא הקב"ה מעניק להם כמה מן המתנות שאמורות להגיע אליו.

כך ניתן להבין את חילוקו של ספר החינוך בין שתי המתנות. התרומה ביסודה מגיעה לקב"ה, ולכן עיקר מצוותה בהפרשה. כאשר אדם מפריש תרומה, הוא בעצם מעביר את הפירות לרשותו של הקב"ה, שמעביר אותם לכהן. מעשר ראשון, לעומת זאת, ניתן ישירות מן החקלאי אל הלוי, ואינו 'עובר' דרך הקב"ה. לכן, הפרשתו אינה אלא סימון של הפירות שעומדים להינתן, ועיקר המצווה היא בנתינה עצמה.

כך מובן גם מדוע בתרומה גדולה יש קדושה, והיא מותרת באכילה לכהנים טהורים בלבד, ואילו מעשר ראשון הוא חולין, ואין שום מגבלות על אכילתו. התורה עצמה מנמקת חילוק זה: "ואכלתם אותו [=את המעשר] בכל מקום אתם וביתכם, כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם באֹהל מועד" (פסוק לא). המעשר הוא בסך הכל משכורת שמקבל הלוי מן החקלאי, ולכן אין סיבה להגביל את אכילתו. התרומה הגדולה, לעומתו, שייכת בעצם לקב"ה, וממילא נאכלת על שולחנו רק ע"י אנשים הראויים לכך.

ר' מתן גלידאי