!!

EAB- blank

דף יומיומי ראש השנה לד – פשוטה לפניה ולאחריה הגמרא (לג ע"ב-לד ע"א) מביאה ברייתות המבררות את המקור לסדר התקיעות של ראש השנה: "תקיעה תרועה תקיעה". הברייתא הראשונה לומדת זאת מלשון הפסוקים בפרשיית היובל: הומנין שפשוטה לפניה - תלמוד לומר "והעברת שופר תרועה" (ויקרא כה, ט). ומנין שפשוטה לאחריה - תלמוד לומר "תעבירו שופר" (שם, שם). בהמשך מביאה הגמרא ברייתא שלומדת דין זה מפרשיית החצוצרות שבמדבר: דתניא: "ותקעתם תרועה" (במדבר י, ו) - תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה... ומנין שפשוטה לאחריה - תלמוד לומר "תרועה יתקעו" (שם, שם). רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר "ותקעתם תרועה שנית" (שם, שם), שאין תלמוד לומר "שנית", ומה תלמוד לומר "שנית" - זה בנה אב: שכל מקום שנאמר תרועה - תהא תקיעה שניה לה. שתי הדרשות של הגמרא נראות מעט קשות בפשטי הפסוקים, מה שמעלה ביתר שאת את השאלה: מהו תפקידן של התקיעות ביחס לתרועה? נראה שישנן שתי דרכים עקרוניות לענות על שאלה זו: א. התקיעות בראש השנה מורכבות משלושה חלקים, שתי תקיעות ותרועה ביניהן. ב. עיקר הדין הוא מצוות התרועה, והתקיעות שלפניה ולאחריה הן דין בקיום התרועה. ייתכן שהבנות אלו תלויות גם בדרשות הפסוקים. מן הלשון "והעברתם שופר תרועה" ברור שהמוקד הוא בשופר התרועה, ודרשת חז"ל מכניסה את הצורך בתקיעה בתוך לשון ה"העברה" שנאמרה בו. מאידך, בדרשה של "ותקעתם תרועה" חז"ל מבינים ש"תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה". נקודה זו מתחדדת בדרשה של ר' יוחנן בן ברוקא שלומד מן המילה "שנית" שהתקיעה תהיה שניה לתרועה. כמו כן, בפשטות זוהי מחלוקת התנאים המובאת בגמרא בסוכה (נג ע"ב): רבי יהודה סבר: תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ורבנן סברי: תקיעה לחוד ותרועה לחוד. השלכה אפשרית למחלוקת זו יכולה להיות בשאלת אורך התקיעות. הר"ן (לג ע"ב) הביא מחלוקת בין הגאונים לראב"ד בשאלת היחס שבין אורך התקיעה לאורך התרועה. לדעת הגאונים, אורך התקיעה צריך להיות לפחות כאורך התרועה. משום כך, לדעתם יש הבדל בין התקיעה של תר"ת שצריכה להיות באורך של תרועה, לתקיעה של תשר"ת שצריכה להיות באורך של שברים-תרועה, וכן פסק השולחן ערוך (או"ח תקצ, ג). אמנם לדעת הראב"ד אין קשר בין אורך התקיעה לאורך התרועה, והתקיעה צריכה תמיד להיות באורך של ט' טרומיטין, בין בתר"ת ובין בתשר"ת. נראה שמחלוקתם נעוצה בחקירתנו הנ"ל. לדעת הגאונים, עניינה של התקיעה הוא להוות ליווי לתרועה, וממילא אורכה צריך להיות מותאם לאורך התרועה. לעומתם, הראב"ד סבור שהתקיעה היא דין בעל אופי עצמאי, והיא מוגדרת בלי קשר לאורך התרועה. נסיים את עיוננו הנוכחי, באפיון דעת קצה בשיטת הגאונים. השפת אמת (לג ע"ב), מסביר כי התקיעה צריכה להיות מותאמת לאורך התרועה בפועל. כלומר, אדם שהאריך בתרועה צריך גם להאריך בהתאם את התקיעה שלפניה ולאחריה. כשיטה זו החמירו אדמו"רי חב"ד, אף שרוב הפוסקים דחו אותה. הרב אברהם סתיו