דף יומיומי

ראש השנה דף ד' - פתיחה לסוגיית "בל תאחר"

הגמרא בדפים ד'-ו' עוסקת בהרחבה בדין בל תאחר. בעיון זה אבקש להעלות בקצרה שתי חקירות יסוד בדין זה.

בפרשת כי תצא נאמר:

"כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ-לֹהיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱ-לֹהיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: ... מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱ-לֹהיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ".

בפסוקים אלה ישנן שתי דרישות:

דרישה א' - הפסוק הראשון עוסק באדם שהתחייב להביא קורבן ומוכרח לקיים את התחייבותו, משום שיש בה סוג של "תשלום", כביכול, להקב"ה.

דרישה ב' - הפסוק השני מציבה דרישה כללית יותר, המחייבת אדם לעמוד בדיבורו.

נראה, שאכן ישנן שתי הלכות בדין בל תאחר: הלכה אחת בקורבן העומד להקרבה - בחפצא; והלכה שנייה בהתחייבות שקיבל האדם על עצמו - בגברא. בסיגנון שונה מעט ניתן לומר, שההלכה הראשונה היא הלכה שבין אדם למקום, וההלכה השנייה היא הלכה "שבין אדם לעצמו" – המחייבת אותו לעמוד בדיבורו.

הפער בין שתי ההלכות בא לידי ביטוי לאורך הסוגיה. כך, למשל, מסתפקת הגמרא בדף ו' בשאלה האם יורש עובר על בל תאחר. אם בל תאחר הוא דין בקורבן, הרי שאף היורש, שעליו מוטל להקריב את הקורבן, מוכרח להביא אותו בזמנו, ולמעשה להמשיך את מניין ג' הרגלים שבו התחיל מורישו. ברם, אם בל תאחר הוא דין בהתחייבות שקיבל אדם על עצמו, היורש לא קיבל על עצמו כל התחייבות, ואין לחייבו בבל תאחר. דוגמה נוספת לכך היא ספק הגמרא בדף ה' ביחס לקורבן שנפל בו מום והוחלף באחר. במקרה כזה, מצד הקורבן לא אמור להיות בל תאחר, שהרי על הקורבן החדש טרם עברו שלושה רגלים, ואולם מצד הנודר - הוא דוחה את התחייבותו זמן רב.

שאלת יסוד נוספת בעניין בל תאחר היא מה טעמה של הלכה זו. גם כאן, יש מקום לשתי הבנות:

הבנה א' - בל תאחר הוא איסור שנועד להתמודד עם עוברי עבירה המשהים קורבנותיהם. אדם מן היישוב - חזקה עליו שיקריב את קורבנו. אך ישנם כאלה שעלולים בהתלהבות רגעית לנדור או להתנדב, אך לאחר מכן ישתמטו מהתחייבותם, ודין בל תאחר משמש עבורם כתמרור אזהרה מפני ההשתמטות. הרמב"ן בפירושו לתורה הדגיש עניין זה:

"לפיכך יאמר הכתוב השמר בנדריך, כי אף על פי שהם זרוז בקרבנות ה' אשר הם לך לרצון - אם תדור תבא לידי חטא אם לא תשלם או שתאחר לשלמו, ואם לא תדור לא תמצא חטא בענין כלל ... ועל הדרך הזה אמר שלמה (קהלת, ה' ג'-ד') "כאשר תדר נדר לא-להים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים וגו' טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם" - יאמר שאין חפץ בכסילים החושבים לעשות מצוה, כאשר ידרו נדרים רבים להיות להם זרוז למצוה שחשבו לעשות ולא יחשבו בלבם ולא דעת ולא תבונה לאמר אולי לא תמצא ידי להשלים כל אלה, אבל יחשוב כי הרצון אשר היה לו בעת נדרו יחשב לו לטובה".

הבנה ב' - ניתן להבין שבל תאחר פונה לא רק לחוטאים או לרשלנים, אלא לכל אדם באשר הוא. הדיון הראשון בסוגייתינו הוא מהו העיתוי המדוייק לאיסור בל תאחר: רגל אחד, שלושה רגלים, כסידרן וכו'. נראה, שהדעות השונות מבקשות להסדיר פרק זמן סביר להקרבת קורבנות עבור כל אדם, ולאו דווקא לזרז את החוטאים והרשלנים.

גם כאן, ניתן למצוא השלכות שונות לשתי ההבנות. כך, למשל, נחלקו ראשונים ואחרונים (ראה ריטב"א, מאירי ושפת אמת כאן) בדבר אדם שהתגורר בירושלים ונדר להביא קורבן: האם עליו להביאו מייד, או שמא אף הוא רשאי להמתין שלושה רגלים. אם נקבע ששלושה רגלים הוא זמן ממוצע להקרבת קורבן - הדבר תקף ביחס לכל אדם, לרבות זה שגר בירושלים. עם זאת, אם בל תאחר מבקש להפעיל לחץ על המזלזלים, הרי שאין לך זלזול גדול יותר מלהתגורר בירושלים אל מול המקדש, ולהתרשל בהבאת הקורבן! עבור אדם כזה, אין הצדקה לכל שהות ועיכוב, ועליו להקריב את קורבנו מייד.

יישום נוסף לחקירה זו מצוי בשני הביאורים שהציעו התוספות לסוגיה בדף ד'. בברייתא נאמר, שאיסור בל תאחר נוהג במתנות עניים. מה עניין מתנות עניים אצל בל תאחר? התוספות מציעים שני פירושים:

פירוש א' - מדובר על אדם שחטא, ולקח את מתנות העניים שלא כדין. אותו אדם מוכרח להשיב את המתנות לעניים, ובכל רגע שאינו משיב אותן, הוא עובר על בל תאחר.

פירוש ב' - מדובר על אדם שלא באו עניים לשדהו, ולכן כדי שהמתנות לא ילכו לאיבוד הוא ליקט אותן בעצמו ("לעני ולגר תעזוב אותם, ולא לעורבים ולעטלפים"). במקרה כזה, ברור שהאדם לא עבר עבירה, אך מוטלת עליו החובה למצוא עניים, ולהעניק להם את המתנות.

על פי הפירוש הראשון, דין בל תאחר מיועד ביסודו לחוטאים, ולאלה שלא נוהגים כשורה. למעשה, דין בל תאחר הוא דין שבא לתקן את מעשיו של אדם שנוהג שלא כהוגן. הבנה זו מקבילה להבנה שרואה בבל תאחר דין המונע זלזול בהתחייבויותיו של אדם. ברם, על פי הפירוש השני בתוספות, דין בל תאחר לא מתייחס לחוטאים ולאלה שנהגו שלא כדין. תפקידו של דין בל תאחר הוא להגדיר לאלה הנוהגים כדין, מהו פרק הזמן שבמסגרתו עליהם לקיים את חובתם.

לסיום, נציין כי לאורך הסוגיה קיימות נפקא-מינות נוספות לשתי החקירות, אך אנו נסתפק בזה בעיוננו הנוכחי.

הרב אביהוד שורץ