דף יומיומי

ביצה דף כו' – צער בעלי חיים

בתחילת פרשת דברים, מצווה אותנו התורה לעזור לבעלי החיים, להשתדל כפי יכולתנו בכדי להקל ולמנוע את סבלם. את חובתנו להראות חמלה כלפי בעלי חיים, אנו למדים מהפסוק: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ." (דברים פרק כב, פסוק ד) מפסוק זה אנו למדים במסכת בבא מציעא (דף לב ע"ב) שצער בעלי חיים היא מצווה שאנו חייבים בה מדין תורה.

מהגמרא להלן (שבת קכח ע"ב) ניתן להסיק על חובתו של האדם בעבודה על מידותיו, חינוך נפשו - להתנהג בחמלה ורחמים כלפי בעלי החיים*, לפתח מודעות לצרכי הסביבה:

"אמר רב יהודה אמר רב: בהמה שנפלה לאמת המים - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, ואם עלתה - עלתה. מיתיבי: בהמה שנפלה לאמת המים - עושה לה פרנסה במקומה בשביל שלא תמות. פרנסה - אין, כרים וכסתות - לא! - לא קשיא; הא - דאפשר בפרנסה, הא - דאי אפשר בפרנסה. אפשר בפרנסה - אין, ואי לא - מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה, והא קא מבטל כלי מהיכנו! - סבר, מבטל כלי מהיכנו - דרבנן, צער בעלי חיים - דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי דרבנן."

ההנחה היא שאם בהמה נפלה בשבת לתוך אמת המים, אמנם אסור לטלטלה על מנת להוציאה מן המים, אבל בכל זאת ישנה החובה לדאוג לבהמה ולהפחית את צערה במידת האפשר. הצעת הגמרא היא שבמידה וניתן להביא לה אוכל – יש לעשות זאת, אולם אם אין אפשרות להאכילה משום שהמים גבוהים – מניחים תחת הבהמה מזרנים ושאר דברים בכדי להגביהה, עד שתגיע לגובה בו היא יכולה לאכול את המוגש לה. יש לבצע פעולה זו גם במידה וכתוצאה מעילוי הבהמה היא תצא מן המים, ואין בכך כל איסור. אף על פי שחכמים אסרו על שינוי שימוש של כלי שהוכן לדבר מה בערב שבת לשימוש אחר (– איסור דרבנן), משום שצער בעלי חיים הוא דין מדאורייתא, ציווי התורה קודם ועל כן את גזרתם של חכמים נדחית, כדברים אלו פוסק הרמב"ם (הלכחת שבת כה, כו), וכן פוסק השו"ע אורח חיים סימן שה סעיף יט.

"בהמה שנפלה לבור או לאמת המים אם יכול ליתן לה פרנסה במקומה מפרנסין אותה עד מוצאי שבת ואם לאו מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואף על פי שמבטל כלי מהיכנו שהרי משליכו לבור לתוך המים מפני צער בעלי חיים לא גזרו, ואסור להעלותה בידו."

חשוב לשים לב לכך שלמרות שמתקבל על הדעת שכתוצאה משימת החפצים תחת הבהמה, הם יינזקו, אף על פי כן אין אנו חוששים לאיסור ההשחתה זאת למרות המשקל הרב של איסור ההשחתה*, פעמים שאנו מצווים להכריע נגדו - כלפי דברים בעלי משקל רב יותר, במקרה דנן מדובר בצערם של בעלי החיים.

אילו המשנה בסוגייתנו הייתה אומרת שרבי יהודה מתיר בדיקת בכור ביום טוב, לא היינו יודעים מה הסברה שלו בבכור בעל מום שלא נבדק שנפל לבור ואפשר היה לומר שרבי יהודה מיקל להעלות את הבכור משום צער בעלי חיים, לפני בדיקת המומחה משום שיתכן והמום קבוע, ולכן מותר יהיה לשחוט אותו ביום טוב וממילא אינו מוקצה. אכן מעשה זה הוא מין הערמה, שכן אין סיבה ממשית לחשוב שמדובר במום קבוע. אולם יתכן והיינו סבורים להתיר פעולה זו משום שיתכן ולאחר בדיקת המומחה – בתוך הבור, יתברר שהמום אינו קבוע ואז יהיה צער לבכור שהוא נשאר בבור – משום החשיבות שבמניעת צער, לכן באה ללמד אותנו המשנה שרבי יהודה אינו מתיר לעשות הערמה זו, ולהעלות את הבכור מהבור קודם שיבדוק אותו המומחה בבור.

_______

* וכל שכן, כלפי בני אדם.

** כתוב בתורה: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר." (דברים כ, יט), הפסוק מורה על איסור של השחתת עצי פרי לצרכי מלחמה - 'לא תשחית'. רבותינו ז"ל הבינו שהיקף האיסור המדובר רחב יותר ממה שנראה לעין מפשט הפסוקים; וכפי שכותב הרמב"ם: "ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית, ואינו לוקה אלא מכת מרדות מדבריהם" (הלכות מלכים ו, י).

הרב ירון בן צבי