דף יומיומי

ביצה דף כה' – סומא יוצא במקלו

בסוגייתנו אנו למדים ש'אין הסומא יוצא במקלו'. הלכה זו היא חלק מהאמור לגבי איסור נשיאת משא בשבת ברשות הרבים, ולגבי איסור עשיית מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש בשבת.

רש"י מפרש שהסיבה לאיסור יציאה במקל היא שמדובר בזלזול ביום טוב, משום שהיציאה במקל מוגדרת כדרך חול; מדברי רבנו ניסים מבואר שכוונת דבריו של רש"י היא שהזלזול קיים רק כאשר אותו סומא יכול להלך גם ללא המקל, והמקל נצרך רק לשם סיוע – אך במידה והאדם תלוי במקל לשם הליכתו, כמו קיטע אשר ברור שהוא צריך להסתייע במקל אזי מותר לצאת איתו.

באופן זה פסק הרב נויברט (שמירת שבת כהלכתה פרק יט הערה יג), לדבריו חולה וזקן שאינם יכולים להילך ללא מקל, מותרים לצאת בו בשבת.

רבי משה פינשטיין (אג"מ או"ח חלק ה יט) כתב שהוא מודע לכך שפשט היתר ונוהגים בעולם להקל לצאת במקל לסומא או לכל מי שקשה לו לילך, 'וכבר נתפשט להיתר שלא למחות, דמוטב שיהיו שוגגין, ובפרט אצלינו בזמן הזה שכמעט ליכא רשה"ר גמור האסור דאורייתא ומכל מקום צריך עיון'.

יתכן לומר שהאמור בגמרא הוא משום שאז היו נוהגים ללכת עם מקל בימי חול ולכן היה בכך 'עובדין דחול'; אולם, בימנו רק מי שהינו זקן בסיוע של מקל משום שאין הם יכולים לילך בלעדיו, ואם כן נראה שברור שמותר להשתמש בו. יתר על כן, כיום אדם אשר משתמש במקל, כל הרואה אותו יודע כי הוא משתמש במקל זה לצורך סיעודי ולא משום זלזול ביום טוב או משום מעשה של 'יום חול'.

מסתבר לומר שהקושי של רבי משה פינשטיין להתיר יציאה במקל לסומא משום שהרמב"ם (הלכות יו"ט פרק ה הלכה ג), רבי יוסף קארו (שו"ע או"ח סימן שא סעיף יח) ופוסקים רבים נוספים פסקו שאסור לסומא צאת במקל; יחד עם זאת, רבי מנחם מנדל אוירבעך (עטרת זקנים, אורח חיים סימן תקכב) כתב שהאיסור הוא רק למי שהמקל הוא לו לעזר ויכול להסתדר גם בלעדיו, ולא למי שמוכרח להשתמש בו.

הרב ירון בן צבי