|
|
|||||||||||
| |
!! |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
EAB- blank
|
|
דף יומיומי ביצה דף כ – תכף לסמיכה שחיטה בסוגייתנו נאמר שהלל ושמאי נחלקו האם סומכים על השלמים ביום טוב. מחלוקת זו היא למעשה סביב מה שמכונה בגמרא דין 'תכף לסמיכה שחיטה'. כלומר, בין לדעת הלל ובין לדעת שמאי סמיכת הקורבנות הכרחית, אלא לדעת שמאי, מאחר ופעולת הסמיכה כרוכה במלאכה שהיא איסור שבות, הוא סבור שבימים טובים מקדימים את הסמיכה לערב יום טוב. מנגד, לדעת הלל ישנה חשיבות גדולה לקרב (- לסמוך) את הסמיכה למעשה השחיטה ככל שניתן, ועל כן התירו חכמים את הסמיכה ביום טוב על אף שבמעשה יש איסור שבות. בתלמוד הירושלמי, במסכת חגיגה (פ"ב, הלכה ב) נאמר שבזמן מחלוקת הלל ושמאי על היתר הסמיכה, הייתה העזרה שוממה. יתכן כי הסיבה לכך היא שכל מי שרצה לסמוך 'תכף לשחיטה', נמנע מלהביא את קרבנות השלמים שלו מהחשש שתלמידיו של שמאי לא יאפשרו לו לסמוך על הקרבנות שלו. את הסיבה לכך שהיה רצון עז של העם לסמוך על הקרבן ניתן להסביר בראש ובראשונה משום שמטרת הקרבנות היא להביא לקירבה בין האדם לבוראו (- קרבן משורש ק.ר.ב). זו גם הסיבה שהקדימה התורה (ויקרא, פרק א פסוקים ב-ג) את קרבנות הנדבה לקרבנות החובה. רש"י (שם) מבאר שפירוש המילים "כי יקריב" הוא 'כשיקריב'; כלומר, זמן הקרבת הקרבן תלוי ברצונו של האדם, מדובר בקרבן רשות-נדבה. מעצם זה שקרבנות הנדבה באים מרצונו החופשי של האדם - הרצון לקרבת ה' בהקרבת קרבנות הנדבה בולט יותר מאשר בקרבנות החובה. על האדם לחוש בעת הקרבת הקרבן שמה שנעשה לקרבן היה צריך להיעשות עימו*1 - התהליך שהאדם עובר בשעה שהוא עומד במקדש, מתבונן בנפשו ומכוון את ליבו מחדש אל אביו שבשמים, מתוודה על חטאיו ומקבל על עצמו להשתדל מאותו יום ואילך להיות לאדם חדש, טוב יותר, ראוי יותר, מתבונן יותר הוא בסופו של דבר מה שמטהר את האדם. רבי חזקיה בן מנוח, בפירושו (חזקוני, ויקרא א, ד) כותב על יסוד דין הסמיכה: סמך ידו - לפי הפשט כך מנהג בני אדם, כשרוצים להתחיל ולהתעסק בשום מעשה היו מזמנים עצמם לעשותו בענין הנחת יד עליו.> |
|