דף יומיומי

ביצה דף י"ד, משלוח מנות

חג הפורים מאחורינו, והנה אנו נתקלים בסוגייתינו במצוה שלכאורה עבר זמנה:

"בית שמאי אומרים אין משלחין ביום טוב אלא מנות, ובית הלל אומרים משלחין בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין. משלחין יינות שמנים וסלתות וקטניות...".

מה עניין משלוח מנות אצל הלכות יום טוב? אבקש להציע שתי תשובות לשאלה זו.

א. המקור למשלוח מנות ביום טוב מצוי כבר במקרא (נחמיה, ח' י'), כמצוטט בסוגיה בראשית הפרק הבא:

"וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם:"

דברי נחמיה הללו נאמרו לעם בראש השנה, וקראו להם להרבות בשמחה לכבוד החג, ולהימנע מן העצבות.

אם נדייק בלשונו של נחמיה, נמצא כי המנות נשלחות "לאין נכון לו", ואם נשוב לעולם המונחים של חג הפסח, הרי שמדובר למעשה על מתנות לאביונים ('קמחא דפיסחא'), ולא על משלוח מנות. אמנם, הגמרא להלן דורשת מקרא זה על מי ששכח להניח עירוב תבשילין, אך על פי פשוטו של מקרא, ציווה נחמיה לשלוח מנות לנזקקים ביום טוב, כדי להרבות בשמחה בכל אתר ואתר. הרמב"ם (הלכות יום טוב, ו' י"ז-י"ח) ניסח חובה זו בתקיפות רבה:

"שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו, שנאמר "ושמחת בחגך" ... וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האמללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם" (הושע ט, ד), ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר: "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם" (מלאכי ב, ג).

בהלכה הראשונה בהלכות פסח (אורח חיים, תכ"ה) הביא הרמ"א את המנהג לתרום כסף ל"קמחא דפסחא", ונראה שזהו אכן יסוד מרכזי בשמחת הרגל.

ב. מעיון בסוגייתנו נראה שמשלוח המנות נוהג לא רק בנזקקים, אלא אף בכל אדם. מטרתו של משלוח המנות אחד: להרבות שמחה, אהבה ורעות, בדומה למשלוח המנות בפורים. דרישה זו לריבוי שמחה ורעות באה לידי ביטוי גם להלכה. מעיקר הדין, יש לשלוח ביום טוב רק מנות הראויות לשימוש בחג עצמו: מאכלים, בגדים וכן הלאה. עם זאת, הגמרא בדף ט"ו מחדשת, שהתירו לשלוח גם תפילין, אף שמניחים אותן רק בחול, ולא בחג עצמו. בביאור היתר זה נחלקו הראשונים, כמובא בחידושי הריטב"א כאן:

"והא דמשלחין תפילין ביום טוב פירשו בתוספות דכיון שהוא שמח לקבלם במתנה לפי שיהנה בהן לאחר יום טוב צורך יום טוב חשיב. ולא נהיר, אלא הכא במאי עסקינן שיש בהן צורך יום טוב כגון להתלמד בהם להלכותיהם".

לדעת הריטב"א, ההיתר לשלוח תפילין איננו חורג מהכלל העקרוני בסוגיה, ששולחים רק דבר הראוי לשימוש בחג. התוספות (אינם לפנינו), לעומתו, טוענים שעצם השמחה והרעות בכך שאדם שולח מתנה לחבירו - מתירים לשלח תפילין ביום טוב. השמחה כשמחה היא היא מטרת משלוח המנות.

נסיים בדבריו של האדמו"ר מסוכטשוב, בעל שם משמואל:

"השעבוד הרביעי, שנמשכה עליהם קליפה מושכת לפירוד לבבות ושנאת חנם וגרמה שעבוד הגוף בפועל - נסתלק מהם בליל ט"ו באכילת הפסח למשפחות בחבורה אחת, שכל אלה רומזים על התאחדות כל חלקי ישראל כמו שבאו בספרים הקדושים ... ונסתלק מהם שעבוד הגוף בפועל ויצאו לחירות".

אחדות ישראל באהבה ובאחוה היא הדרך לצאת לחירות.

הרב אביהוד שורץ