דף יומיומי

סוכה ב – וסוכה תהיה לצל

המשנה (ב ע"א) קבעה שסוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה. הגמרא הציעה שלושה הסברים לפסול זה. אנו נתמקד בעיון זה בהסבר אותו מציע רבי זירא:

רבי זירא אמר: מהכא 'וסכה תהיה לצל יומם מחרב', עד עשרים אמה - אדם יושב בצל סוכה, למעלה מעשרים אמה - אין אדם יושב בצל סוכה, אלא בצל דפנות.

כאשר הסוכה גבוהה מעשרים אמה, הצל שבתוכה לא נוצר מן הסכך אלא מן הדפנות, ומשום כך היא פסולה. יש לדון מהו בדיוק גדר הפסול לפי רבי זירא. מלשונו משמע שקיים חיוב לשבת דווקא בצל המגיע מן הסכך, אך בהמשך הגמרא עולה אחרת:

אמר ליה אביי: אלא מעתה, העושה סוכתו בעשתרות קרנים (בין שני הרים גבוהים המסתירים את השמש), הכי נמי דלא הוי סוכה? - אמר ליה: התם, דל עשתרות קרנים - איכא צל סוכה, הכא דל דפנות - ליכא צל סוכה.

נראה שאביי הבין בדעת רבי זירא שיש חיוב ליהנות בפועל מן הצל של הסוכה, ומשום כך סבור היה שכאשר הצל מגיע ממקורות אחרים הסוכה פסולה. אמנם רבי זירא עצמו סבור שאין צורך לשבת בצל סוכה, אלא שהסכך יהיה ראוי לעשיית צל. ממילא, כאשר הסוכה ראויה לעשות צל די בכך, גם אם אין היא מצילה על האדם בפועל.

אמנם עדיין יש להבין מהו גדר החיוב שהסכך יהיה ראוי לעשיית צל: האם באופן עקרוני צריך שהסכך יצל על האדם, ובעשתרות קרניים אנו אומרים שהסכך נחשב כאילו גם הוא מצל על האדם, מכיוון שעקרונית היה יכול לעשות זאת (מעין "כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו")? או שמא מדובר בדין שונה לחלוטין?

הראשונים עמדו על כך שגם בסוכה שהיא למטה מעשרים אמה אין הצל מגיע מן הסכך אלא בשעות מסוימות, וכך כתב הריטב"א (ב ע"א ד"ה א"ל):

והא ודאי מאי דבעינן צל מחמת סכך, היינו בחצי היום שהשמש מהלך באמצע הרקיע וראוי סכך להצל, דאילו קודם לכן או לאחר מכאן שהשמש הולך מן הצדדין אין הסכך מעלה ומוריד ולא מהני צל סכך לגמרי אלא צל דפנות.

כלומר, במהלך רוב שעות היום אין כלל חיוב שהסכך יהיה ראוי לעשיית צל. מדברים אלו של הריטב"א אפשר ללמוד שאין אפילו דין בסוכה שתהיה ראויה לעשיית צל בזמן הישיבה, אלא שהיכולת לעשות צל מגדירה את הסוכה כסוכה. ממילא, כאשר יש זמן כלשהו ביממה שבו הסכך ראוי לעשות צל, הרי שהסוכה מוגדרת כסוכה, וממילא אפשר לשבת בה גם בזמנים שבהם אין היא ראויה להצל.

לאור דברים אלו יש להתבונן בקושייה שהקשו הראשונים ובשתי תשובות שנתנו לה (ריטב"א שם):

וכי תימא אם כן היכי אמרינן דלמעלה מעשרים אין אדם יושב בצל סוכה אלא בצל דפנות דהא בחצי היום אי אפשר דאיכא צל דפנות שהשמש באמצע הרקיע ואם כן היכי תליא מילתא בגובהה דהא כל דאיכא צל בחצי היום ודאי מחמת סכך הוא!
תירצו בתוספות דכי אמרינן דבחצי היום אין צל אלא מחמת סכך היינו ביומי תמוז שהשמש הולך באמצע הרקיע ממש כדאיתא התם, אבל ביומי תשרי אפילו בחצי היום נוטה לצדדין וראוין דפנות להצל גם כן וכל שלמעלה מעשרים אמה צל דאיכא מחמת דפנות הוא.
מיהו בר מן כל דין אפילו תימא דבחצי היום ליכא צל דפנות אנן הכי אמרינן דכל שלמעלה מעשרים כי איכא צל כגון בשחרית וערבית מחמת דפנות הוא וכי הוי חצי היום דליכא צל דפנות ליכא נמי צל סכך והיינו דאמרינן דל דפנות ליכא צל.

קושיית הראשונים היא, שהסברה נותנת שבחצי המדויק של היום, כאשר השמש באמצע השמים, גם סכך שלמעלה מעשרים אמה יעשה צל, משום שהוא מכוון בדיוק בין השמש לקרקע. תשובת התוספות היא שבימי תשרי גם באמצע היום אין השמש נמצאת בדיוק במרכז הרקיע, ולכן הצל עדיין לא נוצר מן הסכך. ואילו תשובת הריטב"א היא שסכך כה גבוה לא מסוגל לספק צל גם כאשר השמש נמצאת בדיוק מעליו.

נראה שמחלוקת התירוצים עשויה לשקף מחלוקת מהותית בהבנת הצורך בצל סוכה. לדעת התוספות יש צורך בנקודה כלשהי בימי חג הסוכות (אשר כידוע חל בחודש תשרי) אשר בה הסכך מצל בפועל מפני השמש. ממילא, אם רגע כזה קיים רק בימי תמוז ולא בימי תשרי, הסוכה פסולה. אך לאור דברינו לעיל אפשר להבין שאין כלל צורך בכך שברגע מסוים בחג הסוכות ייצור הסכך צל, אלא די באפשרות התיאורטית של הסכך להצל בכדי להגדיר אותו כ"סכך". ממילא יש צורך בתירוצו של הריטב"א, שסכך כה גבוה לא יכול ליצור צל גם כאשר השמש נמצאת בדיוק מעליו.

הרב אברהם סתיו