דף יומיומי

דף סז – מי שיש לו פת בסלו

במשנה (סז ע"א) נאמר שהאיש המשלח את השעיר היה הולך מסוכה לסוכה ו-"על כל סוכה וסוכה אומרין לו: הרי מזון והרי מים". הרושם העולה מדברי המשנה הוא שאיסורי אכילה ושתייה הותרו עבור משלח זה. הגמרא (שם) מיהרה לתקן רושם זה:

תנא: מעולם לא הוצרך אדם לכך, אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו.

הברייתא מתארת תיאור עובדתי-היסטורי: "מעולם לא הוצרך אדם לכך", ולא ברור מדבריה מהי העמדה ההלכתית בנקודה זו. כלומר, האם מותר היה למשלח את השעיר לאכול ולשתות? הראשונים נחלקו בשאלה זו. בתוס' הרא"ש (ד"ה לא) נאמר כך:

אם היה צריך היו מאכילין אותו, ואפילו לא היה דוחה שילוח שעיר את העינוי כמו שדוחה את השבת וטומאה מכל מקום אם היה צריך כגון שאחזו בולמוס היו מאכילין אותו.

השיטה העיקרית המובאת בתוס' הרא"ש היא שאין שום היתר מיוחד למשלח את השעיר, אלא שאם אחזו בולמוס והגיע למצב של פיקוח נפש היו מאכילים אותו (וכן מבואר בתוס ישנים כאן). אמנם בדבריו רמוזה גם אפשרות אחרת, המפורשת בדברי הרמב"ם שכתב (עבודת יום הכיפורים ג, ז):

אם כשל כחו וצריך לאכול - אוכל.

מדברי הרמב"ם משמע שלא מדובר במצב של פיקוח נפש, אלא באכילה שנדרשת כדי להמשיך את עבודת השילוח.

מהו שורש המחלוקת בין השיטות?

נקודת מבט אחת יכולה להיות הבנת היחס שבין קדושת יום הכיפורים לעבודת יום הכיפורים. בגמרא להלן (פא ע"א) נאמר שעינוי יום הכיפורים לא הותר מכללו, היינו שאין הוא נדחה מפני עבודות המקדש. ממילא יש בכך חיזוק לשיטת תוס' הרא"ש שאין השילוח דוחה את העינוי. לעומת תוס' הרא"ש, ניתן לבאר את שיטת הרמב"ם על פי דברי האור שמח (עיוה"כ שם). לדעת האור שמח, הרמב"ם סבור שעבודת היום מהווה חלק מקיום קדושת יום הכיפורים, וממילא אין בה כלל דחייה. כלומר, דווקא עבודות אחרות שנעשות במקדש אינן יכולות לדחות את קדושת היום, אך סדר העבודה של יום הכיפורים מהווה חלק מקדושה זו וממילא יש להעדיף את העבודה שהיא קיום ציבורי ומרכזי על פני עינוי של אדם פרטי.

נקודת מבט אחרת היא הבנת הכלל ש"אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". נראה שלדעת הרמב"ם כלל זה מתקיים דווקא כאשר למשלח יש אפשרות ריאלית לאכול מן הפת, ובכך הוא פחות "לחוץ" לאכול בפועל. אמנם לדעת תוס' הרא"ש עצם העובדה שמראים לו מזון ושתיה (שיוכל לאכול במקרה של פיקוח נפש) גורמת לכך שלא ירעב.

מחלוקת זו באה לידי ביטוי גם בסוגיה נוספת במסכת. לעיל (יח ע"ב) סיפרה הגמרא על אותם אמוראים שהיו נושאים נשים באופן זמני במהלך מסעותיהם, ומשום שהיו בכך בעיות הלכתיות הסיקה הגמרא ש-"יחודי הוו מיחדי להו, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו". בביאור הביטוי "יחודי הוו מיחדי" נחלקו הראשונים על אתר, כמובא בתוס' (ד"ה יחודי):

פרש"י לא היו באין עליהן אלא מתיחדים עמהן ותו לא. והקשה ר"י: אם כן כיון דאסורין לבא עליה, מאי פת בסלו איכא!

מדברי רש"י עולה שעצם הייחוד של הנשים מהווה "פת בסלו" גם אם אין היתר הלכתי לבוא עליהן בפועל. אפשר לדמות את דבריו לשיטת תוס' הרא"ש בסוגייתנו. לעומת זאת דעת ר"י היא שדווקא כאשר מותר בפועל לבוא על הנשים הוי "פת בסלו" ודבריו קרובים לשיטת הרמב"ם אצלנו. מחלוקת זו נשזרת בעוד סוגיות מספר, כגון אשת יפת תואר (קידושין כב ע"א), מורדת (כתובות סג ע"ב) ועוד, ואכמ"ל.

הרב אברהם סתיו