דף יומיומי

דף מז – הולכת כף ומחתה

אחת הסוגיות המחדדות את שאלת מעמד הגחלים ביום הכיפורים היא סוגיית ההולכה. במשנה (מז ע"א) נאמר:

נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו.

הסיבה לצורך לקחת את הכף והמחתה באופן זה היא שמכיוון שיש להביא את הקטורת והגחלים בפעם אחת מן העזרה אל קדש הקדשים, ומכיוון שאי אפשר לקחת גם את הכף וגם את המחתה ביד ימין, נאלץ הכהן לקחת את כף הקטורת ביד שמאל ורק את מחתת הגחלים ביד ימין. הגמרא על אתר מתקשה להבין מדוע בחרה המשנה לשים דווקא את הגחלים ביד ימין:

יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא? זו מרובה וזו מועטת. ואפילו בזמן ששניהן שוין... זו חמה וזו צוננת.

כלומר, קיים קושי טכני לבצע את ההולכה כראוי, משום שהמחתה כבדה וחמה מכדי להוליכה בשמאל, ומשום כך הופכים את הסדר הראוי ולוקחים את המחתה בימין. כדברים הללו כתב גם הרמב"ם (ד, א) והקשה עליו הכסף משנה (שם):

וקשיא לי: כיון שהולכה בשמאל פוסלת, היאך הכשירו כאן מפני טעמים הללו?

מלשון הרמב"ם משמע שאכן נשיאת המחתה בשמאל היא משימה בלתי אפשרית, וממילא אין ברירה אלא ליטול את הקטורת בשמאל, אף שמעיקר הדין יש דין הולכה בימין רק בקטורת ולא בגחלים. אמנם מלשון הגמרא במנחות (כה ע"א) עולה כיוון אחר. הגמרא שם מנסה לברר מהו "עוון הקדשים" שאותו נושא הציץ המונח על מצחו של הכהן הגדול, ומציעה להבין שמדובר בפסול 'שמאל':

מתקיף לה רבי אילעא, אימא: עון שמאל, שהותר מכללו ביום הכפורים! אמר ליה אביי, אמר קרא: עון, עון שהיה בו ודחיתיו, לאפוקי יום הכיפורים דהכשירו בשמאל הוא.

אביי מחלק בין עוון טומאה שהותר מכללו בקרבנות ציבור לעוון שמאל שלא נחשב שהותר מכללו בהולכת הקטורת משום ש"הכשירו בשמאל הוא". מלשון הגמרא עולה שהיתר ההולכה בשמאל הוא דין מובנה ביום הכיפורים, וקצת משמע שלא מדובר רק באילוץ כתוצאה מכובד המחתה, אילוץ אשר לכאורה אפשר להתגבר עליו כאשר הכהן חזק ומיומן. ואכן, התוס' ישנים (לט ע"א ד"ה כי) הבינו את היתר ההולכה בשמאל באופן אחר, כפי שעולה מן ההשוואה שערכו בין ההגרלה וההולכה:

וכשרה עבודה זו [=ההגרלה] בשמאל כמו הוצאת כף ומחתה בכהן גדול דיום הכיפורים שצריך לו שתי ידים לפי שאי אפשר בעבודה אלא הוא.

מדברי התוספות ישנים עולה שגם הולכת הקטורת וגם הולכת המחתה הן עבודות שצריכות עקרונית להיעשות בימין, אלא שהחובה לבצע את שתיהן יחד מתירה בהכרח את השימוש ביד שמאל, בדומה להעלאת הגורלות מן הקלפי. מן גמרא הנ"ל במנחות ננראה בבירור כדברי התו"י, ונראה שאף את הגמרא ביומא יש להסביר כך ולומר שהקושיה "יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא" הייתה רק על ההעדפה שנתנו לגחלים על פני הקטורת, ולא על עצם ההיתר להוליך את הקטורת בשמאל.

הגרי"ד בשיעוריו (מז ע"א) הציע להבין שישנם שני דינים של הולכה בקטורת של יום הכיפורים:

א. דין הולכה כללי של כל השנה. דין זה נאמר רק בקטורת ואינו מעכב.

ב. דין הבאה הייחודי ליום הכיפורים. דין זה נאמר בין על הקטורת ובין על המחתה והוא מעכב.

ממילא, מדין ההולכה של כל השנה היה צריך לקחת את הקטורת בימין ועל קיומו וויתרנו מסיבות טכניות כדברי הגמרא ביומא, (אך בכל מקרה אין דין זה מעכב בקטורת). דין ההבאה הייחודי של יוה"כ, לעומת זאת, הוא דין מעכב שנאמר גם בקטורת וגם המחתה באופן שווה, וממילא בבמסגרתו ההיתר לקחת אחד מהם בשמאל מובנה בעיקר הדין כדברי הגמרא במנחות.

גישה שונה לחלוטין עולה מדברי הירושלמי (ה, א), שהתייחס גם הוא לדברי המשנה שהכף בשמאלו והמחתה בימינו:

ויחליף? סברין מימר: אם החליף פסול.

דברי הירושלמי אינם ברורים עד תום, וייתכן שהפסול הנזכר הוא דווקא במקרה שבו ההחלפה בוצעה באמצע ההולכה (מראה הפנים שם), אך בפשטות העמדה העולה מן הירושלמי היא שדברי המשנה הם בדווקא, ויש עניין דווקא בהולכת המחתה בימין, ואם החליף פסול. וכך ביאר זאת הרידב"ז על אתר:

כיון דכתיב לקיחה גבי מחתה, 'ולקח מלא המחתה', אם כן על כרחך דצריך שיהא בימין יותר מהכף.

דברי הירושלמי מוסבים אמנם על שלב מאד מוגדר: שלב הלקיחה. אך יש כאן רמז לכך שאפשר לראות את הגחלים ביום הכיפורים כמרכיב משמעותי ומרכזי, ולא רק כאמצעי טכני להקטרת הקטורת, ואכמ"ל.

הרב אברהם סתיו