דף יומיומי

יומא דף כ"ד, תרומת הדשן

הגמרא בדפים כ"ג-כ"ד עוסקת ביסוד דין תרומת הדשן. תרומת הדשן היא הפעולה הפותחת את סדר העבודה במקדש. פרשת "צו", המיועדת לכהנים העובדים במקדש, נפתחת בפרשייה זו של תרומת הדשן.

אלא, שאף שתרומת הדשן היא הפעולה הראשונה במקדש, כלל לא ברור שניתן להגדירה כעבודה לכל דבר. דומה, שבכך נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש בסוגייתנו. בפסוקים העוסקים בתרומת הדשן נדרש הכהן ללבוש "מדו בד, ומכנסי בד". ריש לקיש סבור, שדי בשני בגדים אלה, ואין צורך שילבש את ארבעת בגדי הכהונה. ר' יוחנן חולק, ולדעתו ברור שהכהן נדרש ללבוש את ארבעת הבגדים. ר' יוחנן קובע בפירוש שתרומת הדשן "עבודה היא". ריש לקיש, לעומתו, מסביר שהיות ומפורש בתורה שבפעולה זו ניתן להסתפק בשני בגדים, על כורחנו שאין זו עבודה, שכן לא מצאנו עבודה שכשירה בשני בגדים.

לדעת ריש לקיש, כשם שהותר להרים תרומת הדשן בלא ארבעת בגדי הכהונה, כך הותר גם לכהן בעל מום להרים את תרומת הדשן. הצד השווה לחסרון בגדים ולמום הוא, ששניהם גורעים מכהונתו של כהן. מכאן, ניתן לקשור את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש לשאלה הבאה בסוגיה (דף כ"ד ע"א) האם זר שתרם תרומת הדשן חייב מיתה. אם מדובר על עבודה גמורה, ברור שהוא חייב מיתה. אם מדובר על עבודה חלקית, אפשר שזר שתרם תרומת הדשן אינו חייב מיתה. בסוגיה המקבילה בירושלמי (יומא, פרק ב' הלכה א') אכן נאמר בפירוש שלדעת ריש לקיש זר שהרים את הדשן אינו חייב מיתה, משום שזו אינה עבודה.

בסוגיה בירושלמי נבחנו הלכות נוספות הנובעות מן השאלה האם תרומת הדשן מוגדרת כעבודה. כך, למשל, נשאלה השאלה האם תרומת הדשן נדרשת להיעשות דווקא ביד ימין, או שמא ניתן לעשותה גם ביד שמאל.

אבקש להוסיף לדיון ההלכתי בעניינה של תרומת הדשן גם נדבך נוסף. הראי"ה קוק (סידור עולת ראיה, ביאור לפרשיית תרומת הדשן) ראה את תרומת הדשן כחלק חשוב ביותר בעבודת המקדש. הוא מסביר, שעיקר כפרתו של הקורבן גלום בזריקת הדם, והקטרת הבשר על המזבח אינה אלא פעולה משנית. עם זאת, אף פעולה זו חשובה מאוד, משום שהדם מבטא את הנפש, בעוד שהבשר מבטא את הגוף, את החומר. לזכך את הדם - זו משימה פשוטה, יחסית, שכן מיסודו הוא רוחני. לזכך את הבשר - זו כבר משימה מורכבת יותר, ואותה מבטאת הקטרת הבשר על המזבח.

הדשן המצוי בראש המזבח עם שחר מסכם את סדר הקטרת הבשר. הרב קוק מסביר:

"בתכונת ההעלאה של העולה על מוקדה על המזבח, שהיא עולה על המוקד הקדוש, מזדככת בכח אש הקדש, ומורה היא, וגם פועלת, לזכך את כל הטבעים והמזגים הגופניים של כל החיים, הקשורים במפעל קדושה זו. כל הלילה, עת שהטבעים החמריים מתגברים בעולם, בעת שאור הנשמה האצילי נדעך מעט מפני הגסות הפרושה על האדם ועל החי, הלאות הרוחנית של הלילה, העולה קימת על מוקדה לפעול את הזכוך הראוי, שלא ישקע כח החיים בעמק החמרנות, ויתעלה בכל תקפו ואורו כשיבא הבקר, ויהיה נכון לעמוד חי לפני ד' א-ל דעות בכל הדרו".

בימים של חושך, כוחות החומר מתגברים בעולם. הבשר היוקד על המזבח והופך דשן מבטא את הזדככות הבשר, למרות חשכת הלילה.

חג החנוכה הוא החג המבטא את האור הבוקע בשיא החושך. רבי נחמן מברלסב (שיחות הר"ן, מ') עמד על הזיקה שבין חג החנוכה, ובין זיכוך החומר הנעשה על ידי הקרבת הקורבנות בבית המקדש:

"כִּי חֲנֻכָּה הוּא בְּחִינַת הַבֵּית-הַמִּקְדָּשׁ וְעִקַּר בִּנְיַן בֵּית-הַמִּקְדָּשׁ הִיא בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר, כִּי בְּבֵית-הַמִּקְדָּשׁ הָיָה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ בַּמִּשְׁכָּן וּבְבֵית-הַמִּקְדָּשׁ שֶׁזֶּה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה .... וְכֵן לְהֵפֶךְ ... שֶׁהָאָדָם שֶׁהוּא בְּרִיָּה שְׁפֵלָה יִהְיֶה לוֹ כּחַ לַעֲשׂוֹת רשֶׁם לְמַעְלָה, אוֹ בְּהֵמָה שְׁפֵלָה יִהְיוּ מַקְרִיבִין אוֹתָהּ לְקָרְבָּן שֶׁתַּעֲלֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לְנַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ ...

אֲבָל בֶּאֱמֶת הֶרְאָה הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ... כִּי בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִשְׁרָה שְׁכִינָתוֹ לְמַטָּה בַּמִּשְׁכָּן וּבְבֵית-הַמִּקְדָּשׁ, וְהַבְּהֵמָה עָלְתָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ וְכוּ' וְזֶה בְּחִינַת עֶלְיוֹנִים לְמַטָּה וְתַחְתּוֹנִים לְמַעְלָה בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר בְּחִינַת דְּרֵיידִיל [=סביבון]".

סביבון החנוכה, כך מסביר ר' נחמן, מבהיר את אותה תנועה סיבובית שבעולם, כאשר הקדושה שוכנת בבית חומר, בבית המקדש, והבהמה - הבהמיות והחומרנות - עולים לריח ניחוח על המזבח.

תרומת הדשן, החותמת את הקטרת הבשר על המזבח, מבטאת יותר מכל עניין זה של הזדככות החומר, ועלייתו לרצון לפני ה'.

הרב אביהוד שורץ