דף יומיומי

יומא יא - מזוזת השותפים

בברייתא המובאת בגמרא (יא:) נאמר שבית האישה והשותפים חייב במזוזה. הגמרא דנה מה הייתה ההו"א לפטור בית זה ומנין הסקנו לבסוף שיש לחייבו במזוזה.

תנו רבנן: בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין - חייבת במזוזה. - פשיטא! - מהו דתימא: ביתך - ולא ביתה, ביתך - ולא בתיהם, קמשמע לן.
ואימא הכי נמי! אמר קרא (דברים יא, כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם, הני בעו חיי - והני לא בעו חיי?

הגמרא לומדת שבית האישה והשותפים חייב במזוזה מן הפסוק "למען ירבו ימיכם וימי בניכם". פסוק זה מקשר בין מצוות המזוזה לאריכות הימים, ובכך משייך אותה גם לנשים ולשותפים, וכפי שביאר רש"י (ד"ה למען):

למען ירבו ימיכם - כל החפץ בחיים חייב, משמע.

על דרשה זו הקשה רבי עקיבא איגר, בגליון הש"ס, קושיה חמורה:

קשיא לי, דזהו מספיק שלא למעט נשים אבל לענין בית השותפים ל"ש כן, דהא באנו לפטור מצד בית דבית כזה אין בו חיוב מזוזה אבל גברי בר חיובי נינהו כשיהיה לו בית מיוחד! ומאי שנא בית שאולה דפטור ויכול לדור כל ימי חייו בבית שאולה בלא מזוזה, ולא אמרינן ביה הני בעי חיי דמכל מקום שייך אקרקפתא דגברי מצות מזוזה בבית שלו, ואם כן הכי נמי דילמא בית שותפים פטור דליכא חיוב אלא בבית המיוחד לו! וצריך עיון גדול.

רבי עקיבא איגר טוען שאת סברת "בעו חיי" אפשר לומר ביחס להגדרת הגברא החייב במצווה, שצריכה לכלול גם נשים משום שגם הן חפצות חיים. אך כאשר אנו באים לדון בחפצא של הבית החייב במצווה, אין מקום לסברה זו. כראיה לכך הוא מביא מקרה של אדם הדר בבית שאול כל חייו, ואנו פוטרים אותו מן המצווה ולא אומרים שיתחייב משום שגם הוא "בעי חיי". בדומה לכך אפשר לדבר על אדם שחי בבית שאין לו פתח הראוי למזוזה, וגם בו לא נאמר שיתחייב משום ש"בעי חיי".

בכדי ליישב את קושיית רבי עקיבא איגר הביאו רבים מן האחרונים (רש"ש, חשק שלמה) גרסה אלטרנטיבית, שלומדת את חיוב השותפים מלשון הרבים שבפסוק "למען ירבו ימיכם" ולא מתוך הסברה של "בעו חיי". אמנם ברור שהגרסה שעמדה בפני רש"י ורוב הראשונים היא הגרסה שלנו.

ממילא נראה שיש ליישב את קושייתו באופן אחר, מתוך ניתוח הבעיה שיש בבית משותף. מדוע הייתה הוא אמינא לפטור שותפים? נראה שרעק"א הבין ששותפות איננה בעלות מלאה, ואין הבית מוגדר באופן מלא כ"ביתך", ומשום כך יש דמיון בין מצב זה למצב של בית שאול. אם כך הם פני הדברים, יש מקום רב לקושיית רעק"א, שהרי ייתכן שבית זה באמת איננו בבעלותך, ואילו החיוב במזוזה חל רק בבתים השייכים לך באופן גמור.

אך אפשר לראות את הדברים באופן אחר. בית השותפים, בניגוד לבית שאול, שייך באופן מלא לדיירים שלו. ממילא, אין כאן בעיה של בעלות על הבית, אלא בעיה בהגדרת הגברא שעליו חלה המצווה: האם השותפים נחשבים כגברא שאפשר להחיל עליו חיוב? על שאלה זו אפשר בהחלט לענות מתוך סברת "בעו חיי", היינו שגם השותפים שאינם נחשבים כברי-חיוב במצוות מסוימות (כגון ראשית הגז), יכולים להתחייב במצווה שעניינה "למען ירבו ימיכם".

לשתי דרכי ההבנה הללו בסברת "בעו חיי" יכולה להיות השלכה חשובה במקרה של שותפות יהודי ונכרי, שהפוסקים נחלקו בו. לפי שיטת רעק"א חייבה התורה גם בעלות חלקית, וממילא מסתבר שהוא הדין כאשר השותף השני נכרי (וכן משמע בשו"ע). אך לפי דרכנו החיוב חל על השותפים כגברא אחד, וחלות זו יכולה להתקיים רק כאשר שני השותים הם יהודים (וכן משמע ברמ"א).

הרב אברהם סתיו