דף יומיומי

יומא דף ז – הוי פיקח ושתוק

כחלק מהדיון לגבי השאלה האם טומאה דחויה או הותרה בציבור, מובאת ברייתא שמדברת על כהן שנטמאה ידו בזמן הקרבת העומר:

היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו, אומר ומביאין אחרת תחתיה. ואם אין שם אלא היא, אומרין לו: הוי פקח ושתוק.

רבנו אליקים בן רבי משולם הלוי פירש בקשה מפתיעה זו לשתוק:

"שהכהנים אוכלים שיירי מנחת העומר, [ולכן-י.ב.צ] - אל תגלה כדי שלא יאכלוה במזיד בטומאה.

דבריו דורשים ביאור: על פניו, צריך הכהן לומר לחבריו שיזהרו ולא יאכלו בטומאה, על מנת להפרישם מאיסור; שכן רק קרבן הציבור של פסח הותר באכילה בטומאה, וכיצד הוא מפרש שמדובר במצב שמאפשר לכוהנים להמשיך ולאכול בטומאה?

יתכן להסביר את דבריו בכך שכוונתו בדברי הברייתא ' ונטמאת ידו' היא שרק הכהן יודע על האיסור ואין הוא – היחיד, נאמן לאסור את השירים על שאר הכוהנים; הסיבה לכך שאינו נאמן היא משום שהדיון בנושא נחשב לדיני ממונות - שהרי בדבריו, הוא אוסר עליהם את זכות האכילה, ומכיוון שמדובר בדיני ממונות - גם אם ידבר, אין יכולת בדבריו לאסור על אחיו הכוהנים את האכילה משום שהוא עד יחיד, ומשום שאין בכוחו לאסור את האוכל. ממילא דבריו יגרמו רק למצב בעייתי בו ליבם של הכהנים יהיה נוקפם אם יאכלו אבל לא יהיה בכוחם כדי למנוע מהם את האכילה.

יתכן לומר, שאם אותו כהן היה נאמן על אחד הכהנים כמו שני עדים – וידוע לו שאותו אחד לא יאכל אם יאמר לו, יהיה עליו לומר לאותו אדם (או יותר).

הרב ירון בן צבי