דף יומיומי

פסחים דף קט"ו, מצות אכילת מרור

הגמרא בדף קט"ו עוסקת בסדר הברכות על אכילת מרור. הגמרא מניחה, כי המרור זקוק לשתי ברכות: ברכת בורא פרי האדמה, וברכת "על אכילת מרור". ברכה זו האחרונה נזכרת בגמרא אגב אורחא, אך להלכה אכן פשוט שיש לברך קודם אכילת המרור. הרא"ש (פרק י' סימן כ"ה) הסיק מסקנה הלכתית מלשון הברכה:

"משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית".

הרא"ש סבור, שמן הנוסח שתיקנו חכמים בברכה, ניתן ללמוד על פרטי המצוה (זהו פשט דברי הרא"ש, ובכך מיושבת השגת השאגת אריה בסימן ק', ואין כאן המקום להאריך). לפיכך, אם תיקנו חכמים לברך "על אכילת", מסתבר שאמנם ישנה דרישה לאכול מרור ב"אכילה הלכתית", דהיינו לאכול כזית.

והנה, ניתן להקשות על דברי הרא"ש: פשיטא! מפורש בתורה כי חובה לאכול מרור בליל הפסח, ומדוע נחשוב שניתן להסתפק בכמות קטנה של מרור, ולא באכילת כזית?!

התירוץ לקושיה זו מבוסס על הלכה המתחדשת אף היא בסוגייתינו. הגמרא (דף קט"ו ע”ב( קובעת, שחובה לטבול את המרור בחרוסת, אך מזהירה לא להשהות את המרור בחרוסת יתר על המידה, שכן:

"דילמא אגב חלייה דתבלין מבטיל ליה למרוריה, ובעינן טעם מרור וליכא".

כלומר, אין די באכילת ירק הכשר למרור, וחובה לחוש את מרירותו.

כמו כן, להלן בסוגייתינו למדנו:

"אמר רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא".

וביאר הרשב"ם:

"דבעינן טעם מרור וליכא, דמשום הכי קפיד רחמנא למרר את פיו של אוכל זכר ל'וימררו את חייהם' ".

גם כאן, בדומה לדיני הטיבול של המרור בחרוסת, מודגשת החובה לחוש את מרירות האכילה.

ובכן, נראה שהרא"ש השתעשע בהוה-אמינא שלפיה די בתחושת המרירות מצד עצמה, ואין צורך באכילת כזית שלם מן המרור. סוף סוף, מי שיפזר מעט חזרת (חרעי"ן; תמכ"א) על המצה או על הפסח, יחוש היטב את המרירות, אף שאכל פחות מכזית. משום כך מבהיר הרא"ש, שחובה לאכול כזית שלם מן המרור.

אותה הוה-אמינא של הרא"ש מבוססת על נקודה מהותית יותר בעניין אכילת מרור. אגב הדיון באופן הכורך, נאמר בסוגייתינו (דף קט"ו ע"א):

"משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן".

מה בין מצה למרור? הגמרא להלן בדף ק"כ מסבירה:

"מרור דכתיב "על מצות ומררים" - בזמן דאיכא פסח יש מרור, ובזמן דליכא פסח ליכא מרור ...
מצה מיהדר הדר ביה קרא "בערב תאכלו מצת" ".

כוונת הגמרא, וכך הדגיש גם הרמב"ם (ספר המצוות, מצות עשה נ"ו; הלכות חמץ ומצה פרק ו' הלכה א' ופרק ז' הלכה י"ב), שאכילת מצה היא מצוה עצמאית, בעוד שאכילת מרור איננה מצוה עצמאית, אלא מצוה הנספחת לאכילת הפסח. פשר אותה "מצוה נספחת" מבוסס על ההוה-אמינא של הרא"ש: התורה אינה דורשת לאכול מרור בליל הסדר, אלא דורשת ללוות את קורבן הפסח בטעם מר, זכר ל"וימררו את חייהם". ניתן היה להבין, שנספח זה מבקש ליצור מרירות, אך אין לראות בו מצות אכילה עצמאית.

נסיים בכך, שלהלכה אכילת מרור היא אכן מצוה דרבנן, ואולם גם דבריו של הרא"ש הובאו להלכה בכל הפוסקים, ולכן חשוב להקפיד על אכילת כזית מרור. אשכנזים רבים שנהגו לאכול את הירק החריף הנ"ל בליל הסדר אינם מסוגלים לאכול ממנו כזית, ועל כן אינם יוצאים ידי חובה! אמנם, היו שלימדו זכות על מנהג זה (ראה "פסקי תשובות" סימן תע"ג הערה 106), אך לכתחילה בוודאי חובה להקפיד על אכילת כזית שלם של מרור.

הרב אביהוד שורץ