דף יומיומי

פסחים דף קיב – רוח רעה

בסוגייתנו מובאת ברייתא העוסקות ברוח רעה:

אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן

רוח רעה זו נעשתה למפורסמת בעקבות הציטוט אותו מביא רבי יוסף קארו (בית יוסף אורח חיים סימן ד):

נראה שאין רוח רעה שורה על הידים אלא בשעת שינה שכתוב שם על פסוק 'ויותר יעקב לבדו' דהא לית לך מאן דנאים בליליא בערסיה דלא טעים טעמא דמותא ונפקת נשמתיה מיניה וכיון דאשתאר גופא בלא נשמה קדישא רוחא מסאבא זמין ושריא עלוי ואסתאיב והא אוקימנא דלית ליה לבר נש לאעברא ידוי על עינוי בצפרא בגין דהא רוח מסאבא שריא עלייהו

כלומר, על פי דברי ר' יוסף קארו הדינים הנגזרים מהרוח הרעה הם למעשה סניף של דיני טומאת מת; כשם שחפצים המונחים תחת למת נטמאים מחמתו, כך גם אוכל הנמצא מתחת לאדם ישן* נטמא ברוח טומאה.

הלכה זו, אנו למדים גם בתלמוד הירושלמי (מסכת תרומות פרק ח הלכה ג):

אסור דלא למיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא.

בפשטות נראה כי בתלמוד הירושלמי נאסר רק תבשיל בעוד שבתלמוד הבבלי נאסר כל מאכל ומשקה. ייתכן שהבדלים אלה מבוססת מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בהלכות רוצח ושמירת הנפש (פרק יב הלכה ה) :

וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו ד שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות, ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו
השגת הראב"ד: 'וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו'. א"א - בירושלמי אסור למיתן פיסתא תותי בי שחיא ומפרשין חתיכה של בשר או של לחם מפני הזיעה; השגת הראב"ד: 'ולא יתן התבשיל תחת המטה'. א"א - גם זה בירושלמי ומפרשים משום רוח רעה.

קריאה פשוטה של דברי הרמב"ם מראה שעוד לפני מחלוקתם בנוגע לתחולת האיסור, הם נחלקים בטעמו: הרמב"ם סבור שהאיסור הוא משום 'חשש שיפול דבר מזיק לאוכל', ואילו הראב"ד סבור שהאיסור הוא משום 'רוח רעה'. בעקבות קראיה זו, ניתן היה לחשוב כי הרמב"ם דחה את דברי הירושלמי ואת דברי הבבלי לחלוטין – שהרי הוא התייחס בדבריו לתבשיל בלבד, אולם יתכן להסביר שלדעת הרמב"ם, האמור בירושלמי מלמד על עיקר הטעם. דהיינו, גם לדעת הירושלמי אין מדובר ברוח רעה שאם זה היה החשש אז מדוע לא נאסר שם גם שאר מאכלים ומשקים? לכן, נראה שהחשש בתבשיל הוא שמא יפול דבר מה לתוך התבשיל – שבשונה משאר אוכלים ומשקים, שאם יפול לתוכם דבר מה ניתן יהיה לראותו בקלות, בתבשיל אין זה כך ולכן קיים החשש שיבוא האוכל את התבשיל לידי סכנה.

אם נאמר כן, נראה כי לדעת הרמב"ם האיסור קיים רק כאשר התבשיל מגולה, אך בתבשיל מכוסה (בו אין חשש שיפול דבר המזיק) אין איסור. לפי זה, אבחנה זו מבהירה מדוע בירושלמי לא נאמר הביטוי "אפילו מחופין בכלי ברזל" (ביטוי שנזכר בבבלי): רק אם הטעם הוא משום רוח רעה אסור במחופה, אבל במידה והטעם הוא מהחשש מדבר המזיק אזי כאשר המאכל מחופה החשש אינו קיים.

נראה להסביר שהסיבה בגינה הרמב"ם נקט כשיטת הירושלמי ולא כשיטת הבבלי היא משום שלשיטתו כל עניין רוח רעה אינו נוהג בזמנינו, כפי שכתבו בעלי התוספות על מסכת חולין (דף קז עמוד ב) ורבי אברהם די בוטון בלחם משנה (פרק ג הלכה ב משביתת עשור).

על אף האמור, רבי יוסף קארו פסק בשולחן ערוך (יורה דעה סימן קטז סעיף ד) כדעת הראב"ד:

ולא יתן תבשיל ולא משקין תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם

למרות שהוא הזכיר בדבריו את דברי הירושלמי - והגדיר שהאיסור הוא בתבשיל, מכל מקום הוא כתב שטעם האיסור הינו משום רוח רעה. נראה שמסיבה זו הוסיף הרב שבתאי כהן על דבריו (שם סימן קטן ד) וכתב שאסור אף במכוסה - שהרי הטעם הוא משום רוח רעה ולא משום חשש נפילת דבר המזיק.

__________

* כעין מה שנאמר במסכת ברכות (דף נז ע"ב) " שינה - אחד מששים למיתה".

הרב ירון בן צבי