דף יומיומי

שבת דף קיג – אכילת אדמה

בסוגייתנו נשאלת שאלה בעניין אכילה של אדמה בשבת לצורך רפואה של מחלות מסויימות; אגב דיון זה נאמר בגמרא:

"אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל - כאילו אוכל מבשר אבותיו, ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים, דכתיב וימח את כל היקום וגו'... [ויש אומרים כאילו אוכל] שקצים ורמשים והא ודאי איתמחויי איתמחו! אמרי: כיון דמלקי גזרו ביה רבנן; דהא ההוא גברא דאכל גרגישתא, ואכל תחלי, וקדחו ליה תחליה בלביה ומית".

המהרש"א מסביר שבבבל לא היו מקפידים על ציון הקברים כפי שנעשה בארץ ישראל ולכן קיים חשש שמא מדובר בעפר של מת. כלומר, בארץ ישראל העפר טהור ואין חשש לאוכלו משום עפר של מת ואילו בחוץ לארץ קיים חשש שמא יאכל עפר טמא. מקושיית הגמרא 'והא ודאי איתמחויי איתמחו' על השקצים והרמסים שהפכו לעפר בדור המבול, עולה השאלה מדוע לא נאמר כך גם לגבי המימרא 'כאילו אוכל מבשר אבותיו'?

על פניו ניתן היה להסביר שמת טעון קבורה, וכל מי שנקבר אסור להינות ממנו ומאפרו גם אם נעשה עפר (תמורה דף לד עמוד א). דהיינו, דין טומאה הוא כל עוד בשר המת לח או יבש, אבל אם נעשה כבר לעפר, אין הוא מטמא עוד במגע וכיוצ"ב אבל עפר זה נחשב לרקב מן המת שמטמא בשיעור של 'מלא תרווד'. אם כן, דין זה שונה מדין של שקצים ורמסים שמשנעשו עפר אין בהם עוד דין טומאה ולכן הקשתה הגמרא רק על המימרא הזו. אולם, גם אם נקבל הסבר זה עדיין לא ברור למה מותר להשתמש בעפר בבבל לשם עשיית לבנים וכיוצ"ב; סוף כל סוף העפר אסור בהנאה עולמית ואז הקושיה נדרשת גם למימרא הראשונה.

יתכן לומר שמצד הדין הולכים אחר הרוב, ורוב העפר הוא מותר ורק מיעוט הוא שאסור וכל קושיית הגמרא היא לומר שאפילו מיעוט איסור אין.

הרב ירון בן צבי