| |||||||||||
!! | |||||||||||
  |
EAB- blank
|
  |
דף יומיומי שבת דף טו – מלא הין בסוגייתנו מבארת הגמרא מהן הסוגיות שבהן נחלקו הלל ושמאי; אחת המחלוקות היא בשאלת מהי כמות המים השאובים שפוסלים את המקווה (ומקורה במשנה שבמסכת עדויות פרק א משנה ג). כלומר, אין לטבול במקווה שהמים שבו נשאבו על ידי כלי, מקווה כשר הוא כזה שנקוו בו מי גשמים בלא שנשאבו על ידי כלי. נדרשים ארבעים סאה של מי גשמים על מנת שהמקווה יהיה כשר, אם יש במקווה כמות זו של מי גשמים אף אם נשפכו לתוך המקווה מים שאובים רבים אין המקווה נפסל אלא המים שנוספו נעשים כשרים להיות מי מקווה, דין זה נקרא השקה. יחד עם זאת, המקווה פסול מדרבנן אם נשפכה לתוכו כמות מסוימת של מים שאובים. לדעת הלל מדובר בכמות מים שבנפח 'הין' ולדעת שמאי מדובר בתשעה 'קבין', של מים שאובים: "הלל אומר: מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה. שחייב אדם לומר בלשון רבו. שמאי אומר: תשעה קבין, וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, עד שבאו שני גרדיים משער האשפה שבירושלים, והעידו משום שמעיה ואבטליון ששלשה לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם". הראב"ד על דברי המשנה בעדויות כותב שטעמו של הלל הוא שהמידה 'הין' היא מידת הנוזל הגדולה ביותר שמוזכרת בתורה. לכן, משום שמדובר בפסול דרבנן, יש להקל ולפסול את המקווה רק במידה זו ולא במידה קטנה יותר. את טעמו של שמאי מסביר הראב"ד בכך שתשעה קבין ראויים לטבילה של בעל קרי. לדבריו, כמות מים שיכולה לטהר בפני עצמה ודאי לא יכולה להיות זניחה למקווה. בסוגייתנו מבואר שהלל השתמש במידה 'הין' משום שכך קיבל מרבותיו "וחייב אדם לומר בלשון רבו". יחד עם זאת, הרב צבי הירש חיות (מהר"ץ חיות) בהגהות על סוגייתנו כתב שלא מובן מדוע הלל השתמש במינוח "מלא הין", היה עליו להשתמש רק במידה הין! אנו רגילים לשימוש במינוח "מלא" במידות יבשות שאותן ניתן להגדיש. לדברי המהר"ץ חיות הצורך של שמעיה ואבטליון במינוח "מלא" קודם המידה הין נבע מהאופן שבו הם ביטאו את האות 'ה' והאות 'א'. כאשר שתי אותיות אלו נאמרים באופן זהה ניתן היה לטעות ולחשוב שכוונתם לומר שאין מים שאובין פוסלים את המקווה. משום כך המשנה מדגישה כי הלל לא שינה מלשון רבותיו והשתמש גם הוא במלא הין.
|
  |