דף יומיומי

ברכות דף נה – המאריך בתפלתו

הגמרא (נד עמוד ב – נה עמוד א) דנה בסתירה לכאורה בין מימרות שונות העוסקות במי שמאריך בתפילתו:

"ואמר רב יהודה שלשה דברים המאריך בהן מאריכין ימיו ושנותיו של אדם: המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא.
והמאריך בתפלתו, מעליותא היא?
והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המאריך בתפלתו ומעיין בה סוף בא לידי כאב לב שנאמר: תוחלת ממשכה מחלה לב!
ואמר רבי יצחק: שלשה דברים מזכירים עונותיו של אדם, ואלו הן: קיר נטוי, ועיון תפלה, ומוסר דין על חבירו לשמים!
הא לא קשיא, הא - דמעיין בה, הא - דלא מעיין בה.
והיכי עביד - דמפיש ברחמי".

מסקנת הגמרא היא שיש לחלק בין מי שמאריך בתפילתו ולא מעיין בה (שמאריכין ימיו ושנותיו) ובין מי שמאריך בתפילתו ומעיין בה שעליו נאמרו דברים שליליים.

מהו אותו 'עיון' שמבדיל בין תפילה רצויה ובין תפילה שאינה רצויה?

אפשרות אחת ניתן ללמוד מתוך דבריו של רבי יצחק, שמנה את עיון התפילה בין הדברים המזכירים עונותיו של אדם, יחד עם קיר נטוי והמוסר דין חברו לשמים. בשלשת המקרים הללו מדובר באדם שבטוח מאוד בזכויותיו, ומרשה לעצמו להסתמך על כך וללכת במקומות מסוכנים או להציב את עצמו למשפט מול חברו. ה'עיון' במובן זה הוא מחשבתו של האדם ש"מגיע לו" שתישמע תפילתו, כפי שמסביר המאירי על אתר:

"שלא יהא מעיין בה, ר"ל שלא יהא משתבח בעצמו על שהפליג בכונה ויחשוב בעצמו שהוא ראוי להיות נענה עליה".

תפילתו של אדם כזה מתמקדת בעצמו וברצונותיו, ואין בה התבטלות כלפי הקב"ה. אדם המאריך בתפילה כזו לא יזכה לאריכות ימים, בדומה למי שמאריך על שולחנו שלא יזכה לאריכות ימים אם אכילתו תהיה אגואיסטית בלבד אלא רק אם ההארכה על השולחן תהיה למען אחרים:

"והמאריך על שלחנו - דלמא אתי עניא ויהיב ליה".

אפשרות אחרת להבין את איסור עיון התפילה נלמדת מתוך דברי רבי חייא על כך שהמאריך בתפלתו ומעיין בה בא לידי כאב לב. כאן לא מדובר דווקא באדם אגואיסט בעל ביטחון עצמי מופרז, אלא באדם שמתאמץ בכל כוחו להתפלל תפילה כל כך טובה עד שהקב"ה לא יוכל לסרב לה. תפילה כזו לא מזכירה את עוונותיו של האדם, אך היא מביאה לידי כאב לב כאשר אין היא נענית. בהקשר זה יש להשוות את המאריך בתפילה לדוגמא השלישית שאותה הזכיר רב יהודה, המאריך בבית הכסא:

"והמאריך בבית הכסא מעליותא הוא?
והתניא, עשרה דברים מביאין את האדם לידי תחתוניות... ויש אומרים: אף התולה עצמו בבית הכסא יותר מדאי!
לא קשיא, הא - דמאריך ותלי, הא - דמאריך ולא תלי".

אריכות הימים שאותה מבטיח רב יהודה איננה בהכרח עניין כמותי, אלא עניין איכותי (עיין עין אי"ה ברכות ב, לב). אריכות ימים זו מובטחת למי שחי את חייו באריכות ובמתינות, מתפלל בסבלנות ואף שוהה בבית הכסא כראוי. אך אריכות ימים זו לא תגיע למי שמאריך בתפילתו דווקא מתוך לחץ ודחיפות לקבל כאן ועכשיו את כל רצונותיו. תנועה נפשית כזו הפוכה לחלוטין לאריכות שאותה שיבח רב יהודה, ואין היא מועילה לאדם לא בתחומים הגופניים ולא בתחומים הנפשיים והרוחניים.

הרב אברהם סתיו