דף יומיומי

ערכין דף כז – מסירתו לגבוה

שדה אחוזה שהוקדש בזמן שהיובל אינו נוהג, נפדה. אופן הפדיון דומה למכירה פומבית. הגזבר מכריז שהשדה עומד לפדיון, וההצעה הגבוהה ביותר מתקבלת. במשנה שבסוגייתנו (ערכין ח, ב), אנו למדים שאם אדם הציע ערך כספי מסויים ולאחר מכן חזר בו, משלם את ההפרש בין הצעתו למכיר בו נפדה השדה כדי לא להפסיד את ההקדש:

"אמר אחד הרי היא שלי בעשר סלעים ואחד אומר בעשרים ואחד אומר בשלשים ואחד אומר בארבעים ואחד אומר בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנין מנכסיו עד עשר".

מדברי המשנה נראה בבירור שיש ממש בהכרזת האדם שהוא מוכן לשלם סכום כסף מסויים עבור השדה, ואמירתו מחייבת אותו בתשלום. השאלה המתבקשת היא כיצד נוצר חיוב זה? שכן, בדיני מקח וממכר כסף עצמו אינו מבצע את פעולת העברת הבעלות; יש צורך במעשה קניין ממשי (כגון משיכה, מסירה או הגבהה) לשם העברת הבעלות מפלוני לאלמוני.

בדיני ממונות, כאשר אדם התחייב לעשות עסקה ושילם מקצת הכסף, אם הוא חזר בדבריו, הוא מקולל בקללת 'מי שפרע'. במצב בו לא שולם אף מקצת הכסף, לא נאמר 'מי שפרע' אלא רק ש'רוח חכמים אינו נוחה הימנו'. ההסבר להבדל הוא בכך שמדין תורה מעות יוצרות חלות של מכר ולכן יש הפעלה של לחץ גדול יותר על האדם בכדי שלא יחזור בו מדבריו. מכל מקום, לא מוציאים מידו שום ממון ולא ממשכנים את נכסיו בעקבות התחייבותו לעסקה. אם כן, מדוע בשדה אחוזה המקרה שונה, כיצד ניתן להוציא כסף מידיו של האדם אשר 'רק' אמר שהוא ישלם סכום כסף מסויים וחזר בו?

ניתן להסביר זאת על פי מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש (קידושין דף כח עמוד ב), האם מדין תורה יש בכוח הכסף להחיל העברת בעלות במטלטלין. לדעת רבי יוחנן, כסף קונה מטלטלין מהתורה וחכמים ביטלו את יכולת הכסף לבצע את הפעולה ובמקומה תיקנו את מעשי הקניין השונים. לדעת ריש לקיש, כסף אינו קונה מטלטלין גם מדין תורה.

על פי דברי רבי יוחנן נסביר שאמנם חכמים ביטלו את פעולת הכסף בכל הנוגע לקנייני הדיוט, אולם בכל הנוגע להקדש הם לא שינו את דין התורה. את דברי ריש לקיש נתקשה להסביר באופן זה, אולם ניתן להסביר אותם כפי שהצענו להסביר בעיון לעיל (ערכין דף כ) - בהקדש הכסף קונה מכיון שהכל שייך לקב"ה, כפי שנאמר בתהילים (כד, א):

"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ".

היות והכול ברשותו של הקב"ה, בכול מקום שההקדש נמצא מועיל הכסף בכדי לקנות אותו ב'קניין חצר'. ממילא, במקרה המדובר במשנתנו, אמנם לא נעשתה פעולת תשלום, אך האמירה היא כקנין גמור במטלטלין (קידושין דף כח עמוד ב):

"רשות הגבוה - בכסף, ורשות ההדיוט - בחזקה. אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".

במשנה זו אנו למדים, שכשם שמסירה היא מעשה של העברת בעלות המועיל במטלטלין, כך אמירה מועילה להעביר בעלות להקדש. ברם, אין כל הסבר מדוע אמירה בלבד מועילה. נראה לומר, שמרגע שאדם התחייב לגבוהה, בעצם אמירתו הוא למעשה כבר הוציא כסף זה, או אולי אפילו אפשר לומר הפקיר אותו. ומשום שהכול שייך לקב"ה, נעשה כסף זה הקדש.

הרשב"ם (בבא בתרא דף קלג עמוד ב ד"ה ולא תשיימה את) לומד דין את הדין של אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מהכתוב בויקרא (כז, יד):

"וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיקֹוָק וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם".

וכן מהכתוב בדברים (כג, כד):

"מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַיקֹוָק אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ".

לשיטתו אמירה מספיקה לשם העברת בעלות מחזרת האדם להקדש מדין תורה.

הרב ירון בן צבי