דף יומיומי

בכורות דף לב – חרמי כהנים

חרם הינו הפרשה של נכס, החרמים הם נכסים שהוקדשו בלשון חרם לגבוה (לה') או לכהנים. בסוגייתנו, הגמרא עוסקת בגזירה השוה ממנה למדים שיש במעשר בהמה איסור מכירה:

"אמר רב חיננא אמר רב, וכן אמר רב דימי אמר רבי יוחנן: נאמר לא יגאל במעשר, ונאמר ולא יגאל בחרמים, מה להלן - מכירה עמו, אף כאן - מכירה עמו."

דהיינו, חרם לגבוה ניתן לגזבר אשר מוכר או פודה אותו, לאחר מכן החרם נעשה חולין כשאר קודשי בדק הבית. החרם המדובר בסוגייתנו הוא מסוג חרמי כהנים; מרגע שכהן קיבל את החרם הוא נעשה רכושו של הכהן ופוקעת הקדושה מהחרם. השוני בהקדש מסוג זה הוא שהבעלים לא יכולים לפדות או למכור חרמי כהנים.

אם כן, יש להבין את דברי הגמרא:

"מה לחרמים - שכן חלים על הכל"

כלומר, במקרה שבו הוקדש גוף הבהמה לקרבן והבעלים החרים אותה (יש מחלוקת תנאים מה הדין כאשר אדם החרים ולא פירט האם החרם הוא לבדק הבית או לכהנים) – החרם לא חל על גוף הבהמה משום שמרגע הקדשת הגוף, הוא אינו שייך עוד לבעלים; רק טובת ההנאה שיש לו בה, הזכויות הממוניות נתפסים בחרם.

מהמשנה (עירובין פרק ח משנה ו) ממנה למדים שבחרמי כהנים אין את האפשרות לפדות אותם וליתן את התמורה לכהן:

"חרמי כהנים אין להם פדיון אלא ניתנים לכהנים"

יש לתת את החרמים עצמם לכהן כמו תרומה. אם כן, כיצד חרם זה שהבעלים החרים את קדשיו אנו אומרים שכן נפדה?

רש"י (ד"ה שכן חלים על הכל) כותב שניתן להחרים את כל העדר בשונה ממעשר בהמה שאינו חל אלא רק על הבהמה העשירית שיוצאת מהדיר.

הסבר נוסף שניתן להציע, מכיוון שהחרם מעולם לא חל על גוף הבהמה שכן היא לא הייתה רכוש הבעלים בזמן החרם, לכן למעשה החרם חל רק על השווי שיש לבעלים בבהמה וניתן לפדות חרם זה; כלומר, לא נאמר שאי אפשר לפדות זכויות ממוניות רק שאי אפשר לפדות חרמי כהנים שהם גוף הבהמה.

הרב ירון בן צבי