דף יומיומי

חולין דף קיב - תפקידה של המליחה

המשנה בדף ק"ט עמוד א עסקה בדינו של כחל - עטין הבהמה המלא בחלב. המשנה מציינת את סדר הפרשת הבשר מן החלב, ומתוך כך מזכירה גם את סדר הפרשת הדם שבלב. הגמרא בדפים קי"א-קי"ג עוסקת בהרחבה בהלכות מליחה, שמטרתה להוציא את הדם מאיברי הבהמה השונים קודם אכילתם. הגמרא מפרטת את סדר המליחה (בכלי מנוקב, ובהדחה קודם המליחה ולאחריה), וכן מזכירה איברים שונים שיש צורך לחותכם בחיתוך מיוחד או לצלותם כדי להשלים את הוצאת הדם הבלוע בהם.

שאלה בסיסית שאותה יש לבחון כאשר עוסקים בהלכות מליחה היא מה טיב איסורו של הדם הבלוע באיברי הבהמה. שאלה זו היא שאלה נרחבת, ודנו בה הראשונים לאור הסוגיה בכריתות (דפים כ-כא; ובשולחן ערוך יורה דעה סימן סז). לצורך העיון הנוכחי, נסתפק בקביעה כי לפחות חלק מן הדם הבלוע בבהמה אסור באכילה מדאורייתא, ובכדי להימנע מאותו איסור תורה, יש צורך במליחה.

השאלה המרכזית שאותה נבחן בעיון זה היא מה בדיוק תפקידו של המלח, וכיצד הוא משפיע על הדם שבאיברי הבהמה. הגמרא בדף קיא עמוד ב מביאה את דבריו של שמואל, הקובע ש"מליח כרותח". כלומר, מליחה של דבר מאכל מאפשרת מעבר של טעם בדיוק כמו בישול. כך, למשל, אם נמלחו בקערה אחת דבר היתר ודבר האיסור, דינם כאילו נתבשלו יחד, ושניהם אסורים.

יש הסבורים, שגם המליחה פועלת בדרך זו. המלח מרתיח את הורידים והעורקים שבבהמה, וכך מאפשר לדם לזרום החוצה. הרמב"ן בסוגייתינו (קיב עמוד א, ד"ה ובהלכות גדולות) מצטט דעה כזו:

"ושעור ממלח בשרא ... כדי צלייתה בתנור, ושמא למדוה ממה שאמרו מליח הרי הוא כרותח דצלי ... כך במליחה יוצא מידי דמו, נמצאו שיעורן שוין."

הרמב"ן דן בשאלה כמה זמן צריך להיות המלח על הבשר כדי שיפליט את דמו. על פי הדעה המצוטטת כאן, יש צורך בשיעור צלייה. הרמב"ן מסביר, שדעה זו מניחה כי המלח מוביל לרתיחה, המקבילה לבישול או לצלייה, ומשום כך פרק הזמן שווה.

אמנם, סברה זו איננה מוסכמת. כך, למשל, כתב בהגהות אשר"י (חולין, פרק ח סימן מט):

"ור"י השיב לו דבליעת המלח אין מכח חמימות שבמלח אלא מכח חוזק שבמלח דוחקו לפלוט."

ההגהות אשר"י מצטט דעה, שלפיה המליחה מבוססת על חמימות ורתיחה. הר"י דוחה דעה זו, ומסביר שהמלח איננו מרתיח, אלא "דוחקו לפלוט". כלומר, תפקידו של המלח הוא לשאוב את הדם מן הבשר, ולא להרתיח את הבשר כולו.

לשאלה יסודית זו - האם המלח מרתיח את הבשר או שואב ממנו את דמו - ישנן השלכות שונות, ונזכיר שתיים מהן:

א. מליחה - כשמה כן היא - מוכרחת להתבצע במלח. עם זאת, במקומות רבים בתפוצות ישראל, ובעיקר באירופה, הסוכר היה זמין הרבה יותר מן המלח. ובכן, רבים מגדולי האחרונים דנו בשאלת מליחת בשר על ידי סוכר. סיכום מקיף של הדעות השונות ניתן למצוא בשו"ת יביע אומר, יורה דעה ד' סימן ב'.

נראה, שמחלוקת האחרונים תלויה בשאלה הנ"ל. אם נפרש שתפקידו של המלח לשאוב את הדם מן הבשר, בהחלט ייתכן שגם הסוכר מתאים למליחה, שהרי גם הוא מסוגל לשאוב או לספוח אליו את הנוזלים שסביבו. עם זאת, אם תפקיד המלח להרתיח את הבשר וכך להפליט את דמו, אין כל מקום לשימוש בסוכר, שאיננו יוצר חימום או רתיחה.

ב. הרמ"א (יורה דעה, ס"ט ט') קובע, שכאשר מולחים בשר במלח אסור לעשות באותו המלח שימוש חוזר, ובוודאי שאסור לאוכלו. המפרשים על אתר מעירים, כי הלכה זו נתונה במחלוקת בין הראשונים. לכאורה, גם אותה מחלוקת מבוססת על שאלתנו: אם נפרש שהמלח שואב ובולע את הדם, הרי שכעת הוא אסור באכילה מחמת הדם הבלוע בו. עם זאת, אם כל תפקידו של המלח להרתיח את הבשר, בהחלט ייתכן שהוא כשלעצמו איננו בולע דם, וממילא מותר באכילה או בשימוש חוזר.

הרב אביהוד שורץ