דף יומיומי

חולין דף קיא – דם הכבד

בגמרא (חולין קט, ב) נאמר:

אמרה ליה ילתא לרב נחמן: מכדי, כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה, אסר לן דמא - שרא לן כבדא

ילתא אמרה שכנגד כל דבר שאסר הקב"ה, יש היתר דומה –ממנו ניתן להפיק הנאה זהה לזו של האיסור; אסר דם – התיר כבד. רש"י (שם, ד"ה הכבד) מבאר, שהכבד כולו הוא דם קרוש, ולכן יש לו טעם של דם.

בהסתכלות פשוטה מסתבר שזו הלכה למשה מסיני, שהרי לא מצאנו בש"ס סיבה לכך שדם כבד לא נאסר. אולם, הלבוש (יורה דעה עג, א) כתב שטעם ההיתר של דם כבד הוא מפני שהתורה אמרה ביחס לדם: "על הארץ תשפכנו כמים" (דברים יב, כד). דם כבד אינו נשפך אלא קרוש ולכן אינו אסור.

ביד יהודה (יורה דעה, עג, ארוך, א) ובחכמת אדם (לא, יא) מבואר שבכבד יש שני סוגי דם: ישנו דם בתוך בשר הכבד, ופרט לכך ישנו דם הסובב את הכבד, כמו כל האיברים, ודם זה הוא נשפך. לכן, רק ביחס לדם שבתוך בשר הכבד, ניתן לומר שאינו נשפך.

דם הכבד שפירש

הפרי חדש (עג, סימן קטן טז) כותב שדם הכבד שפירש אסור מן התורה. הוא כותב שזו דעת הרשב"א, התוספות (חולין קיא. ד"ה דם דאורייתא) והר"ן. מאידך, דעת ר"ת (בתוספות חולין קי, ב), האו"ה והמהרש"ל (בשו"ת, סימן פד) שדם כבד שפירש אסור מדרבנן. לשיטתם צריך לבאר, שדם רגיל שפירש אסור מן התורה, היות וכל עוד היה מחובר לבשר היה לו שם בשר, ובפרישה מקבל שם 'דם'. לעומתו הדם של הכבד היה מוגדר דם כבר בהיותו בכבד, והתורה לא אסרתו, ולכן גם בפרישתו לא נאסר.

הפמ"ג (שפתי דעת, עג, סימן קטן ב) כותב שדם הכבד שפירש אסור מדרבנן. אמנם בהמשך שם (סימן קטן יד) הוא כותב שהאיסור דרבנן הוא מספק, ולכן ניתן להקל כשמצטרף ספק נוסף. למשל, ביחס לדם כבד כבוש. לדעת הפמ"ג בדם רגיל כבוש, אנו מחמירים שהוא אסור מן התורה (ויש חולקים, לעיל). אולם, בספק דם כבד כבוש הוא מקל, מדין ספק ספיקא: א. אולי דם כבר שפירש מותר מן התורה (ואם כן, יש כאן ספק דרבנן). ב. אולי לא שהה שיעור כבישה.

לסיכום: דם כבד מותר מן התורה (מוכח ממעשה דילתא – חולין קט, ב). נחלקו ראשונים ואחרונים האם דם כבד שפירש אסור מן התורה (פרי חדש) או מדרבנן (פמ"ג). ההשלכה המרכזית של שאלה זו היא לענייני ספקות.

הכשרת כבד

בסוגיתנו ובסוגיות במקומות נוספים אנו למדים על דיני הכשרת הכבד:

א. בסוגייתנו - רבה בר רב הונא: "קרעו שתי וערב וחיתוכא לתחת" (כדי שהדם ייצא). רב הונא חלט את הכבד בחומץ. רב נחמן חלט ברותחין.

ב. במשנה תרומות (י, יא) –"ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שהיא פולטת ואינה בולעת". בסוגייתנו מובא דין זה בשם רבי אליעזר. לעומתם רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר, שמתובלת אוסרת ונאסרת, וששלוקה אוסרת ונאסרת.

ג. בגמרא בחולין (קי עמוד ב) "אמר ליה אביי לרב ספרא, כי סלקת להתם, בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה?" (האם מותר לבשלו). הגמרא מסבירה שפשוט שאם יבשלו את הכבד בפני עצמו הוא לא ייאסר, השאלה היא האם דם הכבד אוסר את החתיכות האחרות. הגמרא לא פושטת את שאלת אביי.

שיטות הראשונים:

שיטת רש"י: כבד שלא נמלח אוסר את הבשר שהתבשל עמו. אביי (סעיף ג לעיל) רצה לבשל כבד בקדירה עם בשר לאחר מליחת הכבד, ספקו הוא האם המלח מצליח להוציא את כל הדם שבכבד. היות ודם הכבד שפירש הוא מדאורייתא, מחמירים בספקו של אביי. לכן כדי לבשל כבד יש לקרעו שתי וערב לחתכו למטה ולצלותו (למליחה ובישול לא יועיל קריעה שתי וערב וחיתוך).

שיטת ר"ת (בתוספות ד"ה כבדא): ברור שמותר לבשל כבד לאחר מליחה. וכן מותר לבשל כבד לאחר צלייה. אמנם, במקרה זה שמבשל כבד (לאחר מליחה או צלייה) צריך לקורעו שתי וערב ומלמטה.ספקו של אביי (סעיף ג לעיל) היה האם מותר לבשל כבד ללא מליחה. טעם הספק: דם כבד שפירש מותר מדאורייתא, ויש להסתפק האם הוא מותר גם מדרבנן (וממילא מותר לבשלו ללא מליחה) או שאסור.

שיטת הר"ן: אין למליחה השפעה על דם הכבד (בנוסף, לדעתו דם כבד שפירש אסור מן התורה). ספקו של אביי (סעיף ג לעיל) היה האם מותר לבשל את הכבד עם חתיכות אחרות או רק לבדו. ספקו לא נפשט ולכן ניתן לבשלו רק לבדו. קריעת שתי וערב וחיתוך למטה נועדו לבישול אחר צלייה.

שיטת הרמב"ם: בהכשר בשר רגיל הרמב"ם מחייב חליטה במים רותחים בתום התהליך (וכן נוהגים בקרב חלק מקהילות התימנים). החליטה מועילה גם בהכשר הכבד, אך לא מועילה לדם הכנוס בסמפונות. דם זה מצריך חיתוך שתי וערב. לרמב"ם די בשתי או בערב. שיטת הבה"ג: צריך שתי וערב וקריעה גם לצלי (אפילו שלא רוצה לבשלו).

הרב ירון בן צבי