דף יוםיומי

חולין דף עה – טומאת אוכלין בדגים

רבי יוסי הגלילי אומר שבן פקועה נחשב כאוכל לעניין קבלת טומאה גם בחייו משום שאין צורך לשחוט אותו על מת להתיר את בשרו באכילה. בגמרא נאמר שרבי יוסי הגלילי ובית שמאי סוברים את אותה הסברה, שבעל חיים המותר בלא אכילה נחשב אוכל לעניין קבלת טומאה:

"רבי יוסי הגלילי וב"ש אמרו דבר אחד; רבי יוסי הגלילי - הא דאמרן, ב"ש - דתנן: דגים מאימתי מקבלין טומאה? ב"ש אומרים: משיצודו"

כלומר, משום שאין צורך לשחוט דגים על מנת להתיר את בשרם, מאותו הרגע שהם כבר ניצודו (על אף שהם עדיין חיים) מחשיבים אותם כאוכל לעניין קבלת טומאה. רש"י (ד"ה משיצודו) מפרש שהסיבה שדגים מוכשרים לקבל טומאה כבר מהרגע שהם ניצודו היא משום:

"משיצודו - דכיון דאין טעונין שחיטה הרי הן כמתים."

  לכאורה דברי רש"י פשוטים, מכיוון שהדגים לא יכולים לחיות זמן רב מחוץ למים, כבר מרגע הוצאתם מהמים הם חשובים כמתים. אולם, דבר זה יהיה נכון רק אם נאמר שלאחר שהדגים ניצודו הם הונחו בכלי ללא מים, אך בהחלט יתכן שהדגים יוכנסו לכלי עם מים ושם הם יכולים לחיות זמן רב ואם כן, האם נאמר שבמקרה זה הדגים עדיין לא יקבלו טומאה?

  הקושיה מתחזקת מעצם הצורך להסביר את הסוגיה - הגמרא אומרת שרבי יוסי הגלילי ובית שמאי סוברים את אותה הסברה, רבי יוסי הגלילי אומר שבן פקועה מקבל טומאה גם בחייו אף שיתכן שהוא יחיה עוד שנים רבות ולפי דברי רש"י הסיבה שדגים אינם מקבלים טומאה היא רק משום שהם נחשבים כמתים. אם כן, כיצד רש"י מפרש שרבי יוסי הגלילי ובית שמאי אמרו אותו הדבר?

יתכן להסביר שמעצם כך שבן פקועה אינו מחוייב בשחיטה יש עליו שם אוכל. כך הדין גם בדגים, אף אם הם יוכנסו למים לאחר שניצודו, מרגע שהם ניצודו ומכיוון שאין דין שחיטה בדגים ממילא חל עליהם שם של אוכל ולכן הם מקבלים טומאה. דהיינו, השוני בין דגים שניצודו ומקבלים טומאה, לבין דגים שלא ניצודו אשר לא מקבלים טומאה הוא בכך שדגים שלא ניצודו הם לא ברשותו של האדם ולכן הם נחשבים כבעל חי ולא כאוכל ורק לאחר שהדגים נלכדים, עוברים להיות תחת שליטת האדם הם נחשבים כאוכל.

הרב ירון בן צבי