!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

מנחות דף קב - טומאת אוכלים באיסורי הנאה

הגמרא בדפים ק"א-ק"ב עוסקת בהרחבה יתירה במחלוקת התנאים (אשר מקורה בתוספתא במסכת עוקצין) בדבר טומאת אוכלים באיסורי הנאה:

"דתנן: הערלה, וכלאי הכרם, ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ופטר חמור, ובשר בחלב - כולם מטמאין טומאת אוכלין, ר"ש אומר: כולן אין מטמאין טומאת אוכלין, ומודה ר' שמעון בבשר בחלב שמטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו שעת הכושר".

הגמרא מבארת, שלדעת ר' שמעון אין טומאה באיסורי הנאה משום שלא ניתן להאכילם לאחרים. כלומר, כדי שדבר מה יטמא טומאת אוכלים, יש צורך שהוא אכן יעמוד לאכילה. איסורי הנאה אסורים באכילה לישראל, ואף אסור לישראל להאכילם לנכרים. ובכן, היות שאין אדם שעומד לאכול מהם, אין בהם טומאת אוכלים.

מסתבר, שחכמים שוללים הגדרה זו, ולדעתם אם מדובר על דבר מאכל שבפועל ניתן לאוכלו (ואיננו פגום או מאוס), הוא מטמא טומאת אוכלים מכוח הגדרה מציאותית זו, ובלי קשר לשאלה האם מאן דהו אכן מתעתד לאכול ממנו.

אמנם, ר' שמעון מסייג את דבריו, ומוסיף שאם אותו אוכל עמד אי פעם לאכילת אדם, הרי שגם אם מאוחר יותר חל עליו איסור כלשהו, שוב לא ניתן לבטל את הגדרתו כאוכל, וממילא הוא מטמא טומאת אוכלים.

במהלך הדיון בסוגיה, מצטטת הגמרא שיטה ייחודית נוספת של ר' שמעון. לדעתו, ישנם מצבים שבהם פעולה העומדת להתבצע, נידונה מבחינה הלכתית כאילו התבצעה כבר. כך, למשל, אם דם הזבח עומד להיזרק, ניתן לדונו כזרוק אף אם הוא עודנו בכלי. הגמרא מבקשת לטעון, כי מכוח חידוש זה של ר' שמעון, ישנה טומאת אוכלים בזבחים פסולים; סוף סוף, הם אינם עומדים לאכילת אדם, ואולם היות וקודם שנזרק דמם הם היו כשרים, ניתן לראות את הדם כאילו הוא זרוק, ומכוח הנחה הלכתית זו להגדירם כדבר מאכל שהיה ראוי לאכילה, שיש בו טומאת אוכלים לדעת ר' שמעון.

בביאור טענה זו של הגמרא, מצאנו חידוש מאלף מתורתו של ר' מאיר שמחה מדווינסק, בעל "אור שמח" ו"משך חכמה". ר' מאיר שמחה ("אור שמח", הלכות טומאת אוכלין פ"א הכ"ה) מקשה:

"והנה בכל הני ענינים דאמר "כל העומד לפדות", "כל העומד לזרוק" - הוא במילי שהן מענינים דתיים, כפרה אדומה שאינה ראויה להאכל מצד הדת ... אבל לענין טומאת אוכלים, הגם דהטומאה ענין דתיי, אבל הוא תלי אם הוי אוכל, ואיך יעשה אותו מה דעומד לשרוף לאפוקי מתורת אוכל ולשויא כעפרא בעלמא?!".

דומני, שטענת ר' מאיר שמחה היא, שהכלל שאותו חידש ר' שמעון בדבר "כל העומד" הוא כלל הלכתי גרידא, ובלשונו: "מעניין דתיי". במישור המציאותי, הפרה האדומה לא נפדתה והדם לא נזרק. עם זאת, במישור ההלכתי ניתן ליצור הגדרה תיאורטית, אשר דנה את הפעולה כאילו התבצעה. הגדרות תיאורטיות מעין אלה, מתאפשרות אך ורק במסגרת הדיון ההלכתי המופשט. אם באנו לעסוק בטומאת אוכלים, הרי שיש לדון באופן אוביקטיבי האם מדובר על דבר מאכל או לא, ובהקשר זה אין מקום לאותם כללים הלכתיים תאורטיים.

ר' מאיר שמחה משיב תשובה מבריקה:

"אבל באמת הקושיא כך: דלר' שמעון מה שאסור להאכילו לאחרים מפקיעו מתורת אוכל, וכאן בנותר ופרה הרי אינן ראוין להאכילן לאחרים. ואינן נחשבין אוכל לר"ש, אך מה דמטמאי טומאת אוכלין הוא משום שהיה לו שעת הכושר ובזמן העבר חלה עליהן תורת אוכל להאכילן לאחרים ... אם כן עד שאתה מביט על זמן העבר תביט על זמן העתיד לר"ש דסבר כל העומד לזרוק".

ר' מאיר שמחה מבאר, שהדיון שבסוגיתנו הינו דיון שביסודו הוא הלכתי-תאורטי. לדעת ר' שמעון, דבר מה שאיננו עומד לאכילה, אין בו טומאת אוכלים. עם זאת, ר' שמעון סבור שאין לבחון את אותו מאכל "באשר הוא שם", ויש מקום לדון גם בעברו. אם בעבר היה ראוי המאכל לאכילה, יש בו טומאת אוכלים, אף שכעת אין עומדים לאכול ממנו.

נמצאנו למדים, שהשאלה הנשאלת בעניין טומאת אוכלים איננה שאלה מציאותית-פרקטית, כפי שהניח ר' מאיר שמחה בקושייתו, אלא שאלה הלכתית-תאורטית. במסגרת אותו שדה הלכתי-תאורטי, ניתן להעלות גם שאלות ביחס לעבר, שאינן עולות בקנה אחד עם המעמד בהווה.

ומכאן, מסיק ר' מאיר שמחה, מעמתת סוגיתנו בין שתי שאלות מאותו התחום: האחת עוסקת בעבר, והשניה עוסקת בעתיד. כאמור, שתי השאלות אינן נוגעות למציאות העכשווית, וממילא ניתן להניח שהן משלימות זו את זו: אם כל מקורה של טומאת האוכלים איננה במצב העכשווי של האוכל, אלא במצבו בעבר, יש מקום לנטרל את אותו מעמד מכוחן של הגדרות המבוססות על העתיד הצפוי לו, כפי שמניח ר' שמעון.

הרב אביהוד שורץ