!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

מנחות דף ב – המנחות לעומת הזבחים

היום אנו מתחילים את לימודנו, ברוך ה', במסכת מנחות. המשנה הראשונה במסכת מנחות נראית כמקבילה מושלמת של המשנה הראשונה במסכת זבחים, תוך החלפת המילה זבחים במנחות. אף סוגית הגמרא הראשונה שווה לגמרי.

החידוש בא בעמוד ב – הגמרא מעמתת את המשנה עם שיטתו של רבי שמעון, הסבור כי:

" כל המנחות שנקמצו שלא לשמן - כשירות ועלו לבעלים לשם חובה, שאין המנחות דומות לזבחים, שהקומץ מחבת לשום מרחשת - מעשיה מוכיחין עליה לשום מחבת, חריבה לשום בלולה - מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה, אבל בזבחים אינו כן, שחיטה אחת לכולן, וזריקה אחת לכולן, וקבלה אחת לכולן"

בהמשך הסוגיה מתברר, כי ישנה מחלוקת אמוראים בביאור המדויק של דברי רבי שמעון. מכל מקום, דבריו מצביעים על הבדל יסודי בין מנחות לבין זבחים; המנחות מובדלות זו מזו במעשיהן, ועל כן המעשים מוכיחים לשם איזו מנחה מכוון העושה. זאת בניגוד לזבחים, בהם מעשי ההקרבה דומים מאד זה לזה, ורק כוונת העושה מפרידה בין הקרבנות.

ייתכן, כי בפתיחה למסכת מנחות, מן הראוי לעיין בהבדל זה שבין מנחות לזבחים. הרב קוק, הן בפירושו לסידור "עולת ראיה", והן בחזון הצמחונות והשלום, מציין למדרש חז"ל, הדורש את הפסוק "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים". המדרש מביא כי כל הקרבנות בטלים לעתיד לבוא, חוץ מן המנחות, שרק הן יערבו לה'.

נצטט כאן מדבריו של הרב קוק בעולת ראיה (ח"א, עמ' רצב):

"בעלי החיים הקרבים למזבח, חל בהם עצמם התיקון על ידי התעלותם להיות זבח לד', שכיון שאין בהם דעת, אינם מגיעים להתעלות זו כי-אם במעשה הנעשה בהם... מה שאין כן האדם, אשר בלבו המבין ישכיל את מעשה הקרבן ויתקרב אל ד' בדעתו. אבל לעתיד לבא שפע הדעת יתפשט ויחדור אפילו בבעלי החיים... וההקרבה שתהיה אז של מנחה, מהצומח, תערב לד' כימי עולם וכשנים קדמוניות."

ייתכן כי מדברי הרב קוק ניתן לדלות את היסוד עליו הצביע כבר רבי שמעון. קרבן הבהמה הינו קרבן ה'מתקן' את הבהמה המוקרבת, ותפקיד האדם בתהליך זה הינו של נתינת הדעת וההבנה. זוית נוספת לעניין זה, היא שהבהמה הינה מוצר 'מוגמר' מצד הגופניות, ותהליך ההקרבה משחית ו'מפרק' את הגופניות שבה, תוך שהוא מחדיר לכך את דעת האדם.

במנחה, לעומת זאת, תפקיד האדם שונה. אין הוא רק מכניס דעת בקרבן העומד בפני עצמו; במנחה האדם עצמו מייצר את הקרבן. יצירת המנחה, כבלולה או כחרבה, במחבת או בתנור, כל אלו הינם חלק ממעשה יצירת המנחה. כאשר האדם מביא מנחה, אין הוא 'מפרק' את הגופניות, אלא להפך – מייצר גוף שהינו גוף קודש.

על כן, בניגוד לקרבן הבהמה, שם ישנו נתק מסוים בין כוונת ה'לשמה' לבין המעשים הנעשים בפועל, הרי שבמנחה המעשים מבטאים ומשקפים את הכוונה. בכך, עדיפה ועליונה מנחת הצומח על זבח הבהמה.

"לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ה', כמים לים מכסים."

הרב ברוך וינטרוב