דף יוםיומי

זבחים דף קז – היקף איסור המקריב בחוץ: השוחט בגגו של היכל והמקריב בחוץ בזמן הזה

בעיון אתמול העלינו שני יסודות אפשריים לחיובו של המקריב בחוץ –

א. משום פגיעה במקדש וקדשיו

ב. עצם ההקרבה בחוץ נאסרה, ללא קשר לפגיעה במקדש וקדשיו

בעיון של היום, בעזרת ה', ננסה לעמוד על שתי הלכות מדיני המקריב בחוץ, ולנתחן לאור שני היסודות הנ"ל.

השוחט בגגו של היכל ובלשכות הבנויות בחול ופתוחות אל הקדש

נחלקו רבא ועולא האם השוחט בגגו של היכל חייב משום שחוטי חוץ. רבא סבור כי השוחט בגג פטור, שהרי נאמר "ואל פתח אהל מועד לא הביאו", וקרבן זה הובא אל פתח אוהל מועד. דעת עולא, לעומת זאת, היא שהשוחט על גגו של היכל חייב, שכן הוא פסול לשחיטת כל זבח.

המחלוקת תתבאר היטב על פי שני היסודות שהוצעו לעיל. לדעת עולא הבעיה היא בפסילת הקרבן וההקרבה שלא במקום המיועד לכך. על כן, אף השוחט על גגו של היכל עבר. לדעת רבא, לעומת זאת, החיוב חל רק כאשר אדם הקריב 'בחוץ', שלא בתוך אהל מועד. אם ההקרבה נעשית בתוך האהל, אף שהיא נעשית שלא במקום המיועד לכך ופוסלת את הקרבן, עדיין אין לומר שאדם זה הקריב בחוץ.

האחרונים העלו את השאלה, מה יהיה דינו של השוחט בלשכות הבנויות בחול ופתוחות אל הקדש. האם גם שם יסבור רבא שיש לפוטרו? הגרי"ז (בחידושיו על זבחים כאן) סבר כי רבא יודה שהשוחט בלשכות אלו חייב, שכן אין בהן קדושה כלל, בניגוד לגג ההיכל שיש בו קדושה מצד המצאותו באויר העזרה. אמנם, אם כנים דברינו בביאור שיטת רבא, הרי שטענתו אינה תולה את החיוב בקדושה כי אם במיקומה של השחיטה. אם נוסיף לכך את ההבנה אותה ביארנו בעיון לדף נו ע"א, כי לשכות אלו שייכות לעזרה מבחינת מקומן אך לא מבחינת קדושתן, הרי שהשוחט בלשכות יהיה פטור משום שחוטי חוץ (וכן כתב במנחת חינוך מצוה קפו).

המקריב בחוץ בזמן הזה

נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בדין המקריב בחוץ בזמן הזה. דעת רבי יוחנן שחייב, ואילו דעת ריש לקיש שפטור. הגמרא מבארת כי שורש מחלוקתם מצוי בשאלה האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא. לדעת רבי יוחנן קדושה ראשונה קדשה גם לעתיד לבוא, ועל כן המקריב בחוץ בזמן הזה חייב, ואילו לדעת ריש לקיש הקדושה בטלה, והמקריב פטור. הראשונים נתקשו בביאור דעת רבי יוחנן, מן הגמרא ביומא סב ע"ב – סג ע"א, שם מחדש רבינא כי:

"שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל - פסולין ... שחטן בחוץ קודם שנפתחו דלתות ההיכל - פטור. מאי טעמא - מחוסר פתיחה, כמחוסר מעשה דמי."

משתמע מכאן, כי על מנת להתחייב בהקרבה בחוץ, צריכים להתמלא כל התנאים להכשרת הקרבת הקרבן בפנים. מעתה, כיצד יתחייב המקריב בחוץ בזמן הזה, כאשר אין אפילו מזבח כשר העומד בבית המקדש?

המשנה למלך דייק ישוב לקושיה זו מלשונו של הרמב"ם. הרמב"ם (מעשה הקרבנות יט, טו) כתב:

"מי ששחט קדשים בזמן הזה והעלם חוץ לעזרה חייב..."

המשנה למלך דייק, כי מלשון הרמב"ם משמע שרק השוחט ומעלה חייב בזמן הזה, ואם שחט בלא להעלות פטור. בכך תואמים דבריו את פסיקתו כרבינא, בהלכות מעשה הקרבנות יח, יב:

"השוחט שלמים בחוץ קודם שיפתחו דלתות ההיכל פטור, שהרי הן מחוסרים מעשה."

כאן מדבר הרמב"ם על שחיטה בלבד, ואכן השוחט את השלמים בחוץ בעת שדלתות ההיכל סגורות פטור.

אמור מעתה: השוחט בלבד, אשר עדיין לא הקריב בחוץ, אינו חייב אלא משום הפגיעה במקדש וקדשיו. פגיעה זו מתרחשת רק כאשר הקרבן היה כשר לחלוטין ליקרב במקדש, וחסרון במזבח, כמוהו כחסרון בפתיחת דלתות ההיכל, מפקיע חיוב זה.

שחיטה והעלאה בחוץ, לעומת זאת, מהוות מחייב שונה, שיסודו בעצם ההקרבה בחוץ. על כן, אף אם יש פסול מצד המקדש, כגון חוסר במזבח או אי פתיחת דלתות ההיכל, אין בכך משום הפקעת המחייב. זאת, בתנאי שאכן יש מימד של בחירה במקדש, המפקיע ואוסר את ההקרבה בחוץ ('קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא')

(להרחבה נוספת, ראה 'שערי היכל' מערכה רפא)

הרב ברוך וינטרוב