דף יוםיומי

זבחים דף צה- כיבוס בגד בשבעה סממנים

מחציתו הראשונה של פרק "דם חטאת" עוסק בבגד שניתז עליו דם מן הקודשים, וחובה לכבסו בעזרה. הגמרא בדף צ"ה עמוד א' עוסקת בשאלה מציאותית מעניינת, והיא: כיצד בפועל מתבצע תהליך הכיבוס. כך נאמר בגמרא:

"והא בעי שבעת סממנין, דא"ר נחמן אמר רבה בר אבוה: דם חטאת ומראות נגעים צריכין שבעת סממנין".

שבעת הסממנים הנזכרים בגמרא הם שבעה חומרים, אשר צירופם יחד יפה להוצאת כתם דם מבגד. מקור הדברים במשנה במסכת נידה (סא:-סב.):

"שבעה סמנין מעבירין על הכתם: רוק תפל, ומי גריסין, ומי רגלים, ונתר, ובורית, קמוניא, ואשלג ... העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר - הרי זה צבע".

המשנה קובעת, שהכיבוס בשבעת הסממנים מוכרח להוציא מן הבגד את כתם הדם. אם נמצא שהכתם לא יצא מכוח שבעת הסממנים, יש להניח שמדובר על כתם צבע, ולא על כתם דם. כמובן, בענייני טהרת האישה והמאכלים שבהם נגעה, יש לכך משמעות מרחיקת לכת.

והנה, הקשה ה"שפת אמת" בפירושו לסוגייתינו:

"צריך עיון מנא לן הא?! ודוחק לומר דהוא הלכה למשה מסיני ... אבל בכיבסו אפילו במים ואין נראה שום רושם דם סגי ומה שייך עוד לכבס כיון דליכא שום רושם?!".

שאלת מקור הדין, אשר בה מתקשה השפת אמת, מובילה אותו לקושיה חמורה אף יותר: חידושה של המשנה בנידה הוא, ששבעת הסממנים בוודאי מועילים להפלטת הכתם מן הבגד, וכתם שלא יצא מכוחם איננו דם. עם זאת, לא נאמר במשנה שכיבוס ללא שבעת הסממנים בוודאי לא יפליט כתם של דם. בהחלט ייתכן, שגם תהליך פשוט יותר של כיבוס יוציא את הכתם, ולדעת השפת אמת, די בכך.

דומה, שגם התוספות שותפים להנחת השפת אמת. לדעת רש"י, סוגייתינו עוסקת בשאלה העקרונית של אופן כיבוס הבגד שניתז עליו דם. עם זאת, התוספות (צה., ד"ה והא בעי) סבורים שאין מדובר על סוגיה כללית, אלא על סוגיה מקומית הממשיכה את הסוגיה הקודמת, ועוסקת בעניין מעיל כהן גדול. התוספות קובעים בפירוש, שסתם בגדים שניתז עליהם מן הדם ניתנים לכיבוס בכל חומר ניקוי שהוא, ולאו דווקא בשבעת הסממנים.

אולם, נראה שניתן לשלול את הנחת היסוד של השפת אמת מעיקרה. כאמור, לדעתו מצות התורה מתמקדת בעצם הוצאת הכתם מן הבגד. אך אם נעיין בלשון הכתוב, נוכל להגיע למסקנה אחרת:

"כֹּל אֲשֶׁר יִגַּע בִּבְשָׂרָהּ יִקְדָּשׁ וַאֲשֶׁר יִזֶּה מִדָּמָהּ עַל הַבֶּגֶד אֲשֶׁר יִזֶּה עָלֶיהָ תְּכַבֵּס בְּמָקוֹם קָדֹשׁ".

שתי נקודות מודגשות בפסוק: ראשית, העובדה שעצם הנגיעה בחטאת מקדשת, ועל כן נראה שבגד שניתז עליו מן הדם הוא בגד מקודש; ושנית, החובה לכבס את הבגד דווקא "במקום קדוש". אפשר, ששתי ההדגשות הללו מלמדות, שלא רק חובת ניקיון יש כאן, אלא חובה מהותית יותר - להוציא את הבגד מקדושתו.

דומה, שכך הוא גם ביחס להלכה השניה שבסוגייתינו, בדבר החובה לכבס בגד שנמצא בו נגע צרעת בשבעה סממנים. גם שם, המטרה איננה תהליך של ניקיון גרידא, אלא תהליך של היטהרות.

ובכן, אילו היינו מסתפקים בניקיון בלבד, ניתן היה לשלוח את הבגד למכבסה, כפי שמציע השפת אמת. החידוש שבסוגייתינו הוא, שהבגד מוכרח לעבור תהליך מסויים של ביטול הקדושה שדבקה בו. כמובן, עדיין יש מקום לקושיית השפת אמת בדבר מקור הדין - מניין לנו שאותו תהליך מתבצע דווקא בשבעת הסממנים שבמסכת נידה - ואולם לאור ההשוואה לכיבוס נגעי בגדים, נראה שיש מקום להצעתנו שלפיה אין די בניקיון בלבד, ויש צורך בתהליך משמעותי יותר.

הרב אביהוד שורץ