!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

זבחים דף פט - כל המקודש מחבירו קודם את חבירו

צמד המשניות הפותחות את הפרק העשירי מחדשות שני מונחים משמעותיים לקביעת סדר הקרבת הקורבנות במקדש: תדיר, ומקודש. המונחים נזכרים בסוגייתינו ביחס להקרבת הקורבנות, ואולם מדברי הראשונים והפוסקים ניתן ללמוד כי מדובר על עקרונות הלכתיים הבאים לידי ביטוי גם בתחומים נוספים. כך, למשל, הקדמת מקודש לזה שאינו מקודש נלמדת בגמרא במסכת הוריות (דף י"ב) ממקור שונה לחלוטין:

"וכל המקודש מחבירו הוא קודם את חבירו. מנלן? דתנא דבי רבי ישמעאל: וקדשתו - לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשון".

החובה להקדים כהנים לישראלים מצד "וקדשתו" היא המקור לכך שהמקודש מחבירו קודם לחבירו. גם עניין התדירות נזכר בש"ס בהקשרים מגוונים: סדר ברכות הקידוש, הלכות קריאת התורה ועוד כהנה.

כאמור, הפרק פותח בשתי משניות דומות. המשנה הראשונה קובעת, שהתדיר קודם לשאינו תדיר. בדיון הקצר שבגמרא מצויין המקור לקביעה זו, ואולם עצם הגדרת התדירות איננה נידונית כלל ועיקר. דומה, שהמשנה והגמרא מניחות בפשטות שכל לומד ומעיין מבין את פירושו של המונח תדיר.

המשנה השנייה קובעת אף היא קביעה כללית, ולפיה כל המקודש מחבירו קודם לחבירו. אלא, שכאן מצינו דיון ארוך ומפורט בגמרא באותה שאלה שלא נידונה במשנה הקודמת, והיא: הגדרת הקדושה. במשנה עצמה ניתן למצוא הגדרות שונות: החטאת קדושה משום שהיא מכפרת ומרצה, העולה קדושה משום כשמה כן היא עולה כליל על המזבח, הבכור קדוש משום שקדושתו באה לו מרחם וכן הלאה. כמובן, השאלה הנשאלת מאליה היא איזו מן ההגדרות הללו גוברת, ומהו הפרמטר הקובע את רמת הקדושה הגבוהה ביותר. הגמרא דנה בכך, ומעמתת בין גורמים שונים לקדושה. חלק מן הספקות שבגמרא נפשטים לאור פסוקים מפורשים המורים להקדים קורבן זה לאחר, וחלק מן הספקות נפשטים מסברה גרידא: "אפילו הכי..."; כלומר, אף שישנם שני גורמים לקדושה, ניתן להניח, מסברה, כי האחד משמעותי יותר מחבירו.

הפער בין המשניות ברור. התדירות הנידונה במשנה הראשונה היא עניין אובייקטיבי: ניתן למנות את מספר הפעמים שבהם מקריבים כל אחד מהקורבנות, וכך לקבוע באופן חד משמעי איזה מהם תדיר. אך קדושה מעצם טבעה היא עניין סובייקטיבי; הנראה מקודש לאדם אחד או לבעלי דת אחרת, עשוי להראות מגואל ומסואב לבעלי דת אחרת. כאמור, הגמרא עצמה מתמודדת עם קושי זה, אך גם בסיום הסוגיה איננה קובעת מדד חד משמעי לקביעת רמות של קדושה.

כמה אחרונים (ראה, למשל, שו"ת שאגת אריה, סימן כ"ח) דנו בשאלה מעניינת, והיא: מה היחס בין הכלל "כל המקודש מחבירו קודם לחבירו", ובין הכלל הידוע "מעלין בקודש ואין מורידין". לכאורה, כלל זה האחרון קובע שיש להעדיף דווקא דבר מה שקדושתו פחותה, כדי שמתוך אותה קדושה נמוכה, יחסית, ניתן יהיה להתקדם לקדושה עליונה יותר. כיצד יתיישבו הדברים עם הכלל הקובע שיש להעדיף דווקא את המקודש יותר, ולמעשה להוביל למצב שלאחר המקודש יותר יבוא מקודש פחות ונמצאנו מורידים בקודש? הראי"ה קוק (שו"ת אורח משפט, סימן ג') ביאר את הדברים:

"הכלל דמעלין בקודש ולא מורידין, שהוא לכאורה סותר את הכלל דכל המקודש מחבירו קודם את חבירו ... וצריך לומר שדוקא במצוות שאין להן קשר זה עם זה, בזה אנחנו אומרים כל המקודש מחבירו קודם את חבירו. אבל במצוות שהן מקושרות באיזה ענין הולכין אנחנו בהן אחר הכלל של מעלין בקודש ולא מורידין".

הרב קוק מסביר, שיש להבחין בין מצב של עימות בין שני עניינים נפרדים, ובין קביעת מהלך הדברים בעניין אחד. כאשר עוסקים בשני עניינים נפרדים, חובה להעדיף את המקודש. אמנם, לאחר מכן יבוא זה שמקודש פחות, ואולם הוא עומד כשלעצמו, ואיננו מהווה המשך לזה שקדם לו. אם אין רצף והמשכיות בין שני הגורמים, לא ניתן לדבר על ירידה.

ברם, כאשר שני הגורמים ניצבים על רצף אחד, אכן יש להעדיף דווקא את המקודש פחות, כדי שהמהלך הסופי יהיה מהלך של "מעלין בקודש".

מדבריו של הרב קוק למדנו, שאף שהקורבנות שבהם דנה סוגייתינו מהווים כולם חלק מסדר העבודה במקדש, יש להתייחס לכל אחד מהם בפני עצמו. ממילא, יש להקדים את המקודש, ואין מקום לטענה הדורשת עלייה בקודש.

הרב אביהוד שורץ