דף יוםיומי

זבחים דף עח – דין 'רואין'

במשנה בדף עז ע"ב מובא, כי אף אם נתערבו מים בדם קדשים, כל עוד יש מראית דם, ניתן להקריב. המשנה ממשיכה ומחדשת, כי אף אם נשפך יין אדום, וביטל את מראית הדם משום אדמומיותו, משערים את כמותו כאילו היה מים.

הגמרא משווה בין דין זה לבין דינו של ריש לקיש. ריש לקיש חידש, כי כאשר אדם מערב פיגול נותר וטמא, אין הוא חייב כלל. זאת מכיון שבכל אכילה מתערבבים שלשת האיסורים, ואחד מהם רבה על השאר ומבטל אותם. על כך הקשתה הגמרא מכך שניתן לצאת ידי חובה בליל הסדר באכילת מצה העשויה מתערובת חיטים ואורז. מכאן, שכל עוד נותר טעם אנו רואים את המרכיבים כעומדים בפני עצמם. תשובתה של הגמרא הייתה שריש לקיש מדבר על מקום בו טעמי הנותר הפיגול והטמא שווים, ועל כן לא ניתן להבחין בכל אחד בנפרד.

הגמרא חזרה והקשתה עליו ממשנתנו, בה מבואר שאף כאשר מראית היין שווה למראית הדם, ועל כן לאחר שפיכת היין אין עוד מראית דם, ובכל אופן משערים כאילו היה מים, ומכשירים. על כך היא עונה שמדובר במחלוקת תנאים, האם משערים ב'שאינו מינו'.

התוספות (עט ע"א, סוד"ה הא דרביה) הקשו:

"וצריך לדקדק, מאי שנא גבי קדשים וטומאה ומקוה אמרינן רואין... וגבי איסורא לא אמרינן רואין אלא מין במינו מדאורייתא ברובא?"

התוספות אינם מבררים את העניין, ומסיימים:

"ואי אפשר לברר טעם. אלא היכא דאיתמר איתמר, היכא דלא איתמר לא איתמר."

בעיון זה ננסה להציע הסבר לדין 'רואין' בקדשים. ישנן שתי אפשרויות להבנת 'ביטול'. ניקח לדוגמא את דין הדם שנשפך לתוכו מים. אפשרות אחת היא, כי כאשר המים מתרבים מספיק, הרי שהתערובת כולה אינה קרויה עוד דם.

אפשרות שניה היא, שכאשר אין עוד מראית דם, אין זה אומר רק שהתערובת אינה קרויה דם, אלא שהדם באמת נתבטל ונעלם.

לשאלה זו יכולה להיות נפקא מינה לגבי שיעור מראית הדם הנצרכת. אם אנו אומרים שהתערובת כולה צריכה להיות מוגדרת כדם, אזי מספיק שהתערובת לא תהיה אדומה מספיק על מנת לפסול אותה מלהיות דם. אמנם, אם אנחנו עוסקים בביטולו של הדם עצמו, ולא של התערובת, הרי שגם מראית אדמומית קלושה תצביע על קיומו של דם באותו המקום, ותמנע את הביטול. (ועיין עז ע"ב תוד"ה רואין)

והנה, אם אנו באים לבחון את שם התערובת, אזי לכאורה אין כל הגיון לדין 'רואין'. סוף סוף, יש לבחון את התערובת על פי מרכיביה הנוכחיים. אם כעת נשפך יין לתוך הדם, והתערובת נראית כמו יין יותר מאשר כדם, הרי שלא ניתן לקרוא לתערובת זו - 'דם'.

אך אם אנו באים לבחון את ביטולו של הדם עצמו, אזי יש הגיון בין רואים. שכן, אנו באים לבחון האם עדיין קיים דם בתוככי התערובת. אם צבעו של היין חזק, אזי הוא מסתיר את הדם הקיים, אך לא מבטל אותו. על מנת לבחון האם שפיכת כמות נוזל מסויימת מבטלת את הדם, יש לראות נוזל זה כאילו היה מים, ולבדוק האם במצב כזה עדיין קיים דם בכלי.

בניסוח אחר: כאשר אנו מדברים על הגדרת התערובת, הרי שמראית הדם היא הסיבה להגדרת התערובת כדם. אם היא אינה קיימת, אין אנו יכולים להכשיר את התערובת. אך אם אנו מדברים על ביטולו של הדם, אזי מראה הדם הוא רק סימן לקיומו של הדם. אף אם איננו יכולים לראות מראה זה בעינינו, אין זה אומר כי הדם איננו קיים.

לאור זאת ניתן להסביר את ההבדל שבין קדשים לבין דיני איסורים רגילים על פי השיטה הסוברת שאיכא דין 'רואין'. קדשים, משום חשיבותם הייחודית, עומדים כל אחד לעצמו. על כן, אין הם מוגדרים על פי התערובת בה הם מעורבים, אלא כל אחד על פי עצמו. ממילא, ביטולם יתרחש רק כאשר הם יבטלו מצד עצמם, ולא כאשר מוצר אחר יסתיר אותם בתוך התערובת. זוהי הסיבה לכך שדם שנשפך לתוכו יין ישוער כאילו נשפך לתוכו מים, ופיגול נותר וטמא (שלשתם איסורי קדשים) שנתערבו זה בזה, אף אם טעמם אחיד, ישוערו כאילו היה טעמם שונה, ויבטלו רק אם במצב זה היה טעמם נעלם.

הרב ברוך וינטרוב