!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

זבחים דף סה – דיני המליקה

בדף סה ע"א עומדים אנו על כמה מדיני המליקה -

א. מליקה נעשית דווקא בכהן.

ב. המליקה נעשית בגופו של הכהן ולא על ידי כלי.

ג. מליקת עולת העוף נעשית בראש המזבח (לגבי מליקת חטאת העוף, הדעות חלוקות, בהתאם לפירוש המשנה בדף סג ע"א והסוגיה שעליה. לדעת הרמב"ם (מעשה הקרבנות ז, הלכות ו, ט) נראה שלכתחילה יש למלוק בקרן דרומית מערבית, ובדיעבד בכל מקום הסמוך למזבח.)

דינים אלו כולם מנוגדים להלכות שחיטה בקרבן בהמה. השחיטה שם יכולה להעשות על ידי זר, נעשית בכלי ואין צורך לעשות במקום ההקטרה. האם יש יסוד משותף להלכות אלו?

הסבר אחד להלכות אלו מבוסס על הצורך לעשות את קרבנות העוף בזריזות. וכך כותב החינוך (מצוה קכד) -

"כבר אמרנו במצות בנין הבית שאין בנו יכולת וגם לא לאשר קטנו עבה ממתנינו, למצוא טענה גם על צד הפשט בפרטי הקרבנות, ודי לנו למלאכתינו זאת להודיע בענין הקרבנות דרך כלל קצת טעם על צד הפשט... אולי בדבר המליקה הנעשית ביד הכהן בחטאת העוף, שהוא קרבן של עני, רמז שימהר כל אדם בתכלית המהירות צרכו של עני, ועל כן אינו צריך קרבנו שחיטה, שלא יצטרך הכהן לחזר אחר הסכין ולבודקו, ויתבטל העני שם ממלאכתו בינתים. גם להפליג המהירות אמר שיתחיל ממול ערפו, כי הוא המוכן אל ידו, ולא יצטרך להפך הצואר אל צד הסימנין."

ביאור שונה במקצת, אך המבוסס גם הוא על עקרון הזריזות, נמצא ב'שערי היכל'. שם נכתב, כי:

"מסתבר שזירוז הקרבתו של העוף נחוץ לניהולו התקין של בית המקדש, מפני ריבויים של קרבנות אלה. ניתן לשער שהיו בכל יום מאות עופות, כנדבה או לחובת זב וזבה וילדת, ולפיכך קבעה התורה עבורם תהליך מהיר במיוחד."

לעומת זאת, פיתח הרש"ר הירש, בפירושו לפרשית עולת העוף בחומש ויקרא, כיוון המתבסס על כך שהפעולות בקרבן העוף הינן קשות ואלימות יותר, ובאופן זה מסמלות יותר את גורלו של האדם העני, אשר נמשל לעוף.

מעבר לכיוונים אלו, המתווים דרך להבנת טעמה של התורה בקביעת הלכות המליקה, נראה שיש גם להוסיף מסקנה הלכתית חשובה העולה מהן. בניגוד לשחיטה, אשר לגביה מתבטאת הגמרא כי 'שחיטה לאו עבודה היא' (זבחים יד ע"ב), מליקה ודאי הינה חלק מתהליך ההקרבה, וכל הלכותיה נועדו להצמיד ככל האפשר בינה לבין ההזאה, המיצוי וההקטרה, בחטאת ובעולה כל אחד כדינו.

ייתכן כי ניתן לבאר את הדבר יותר, באם נעיין ביחס שבין אופן הקרבת הדם בבהמה לבין אופן הקרבתו בעוף. לגבי בהמה, חובה לקבל את הדם בכלי, ומשם לזרוק או להזות אותו על גבי המזבח. כלי השרת הוא המקדש את הדם המתקבל בו. בעוף, לעומת זאת, מוזה הדם ישירות מן העוף. כלומר, העוף עצמו נעשה לכלי שרת על ידי המליקה, ופעולת המליקה מאחדת למעשה את פעולות השחיטה והקבלה גם יחד! (ועיין להלן צב ע"ב, ולעיל טו ע"א תוד"ה אלא, ואכמ"ל)

לאור זאת, יתכן וניתן לחדד את הכיוון המבסס את דיני המליקה על עניותו של מביא קרבן העוף. על מנת לכבד את העני, ולהקל את הבושה הכרוכה בהבאת קרבן דל, ציותה התורה להתנהג עם קרבן זה בקדושה יתירה, עד שנחשב הקרבן עצמו גם ככלי שרת, וזהו הטעם להלכות המיוחדות שבמליקה.

(בעיון זה לא נכנסנו לשאלת היחס למליקה כשחיטה המתרת, או שמא זוהי הלכה שונה לגמרי, אך כמובן שיש לדון בכך גם בהקשר לדברים שנכתבו כאן.)

הרב ברוך וינטרוב