דף יוםיומי

זבחים דף כז - יסוד דין פיגול

במשנה (כז:) התחדש דין ה'פיגול'-

השוחט את הזבח... לזרוק דמו למחר, מקצת דמו למחר, להקטיר אימוריו למחר או מקצת אימוריו למחר, לאכול בשרו למחר או כזית מבשרו למחר, או לאכול כזית מעור האליה למחר - פיגול וחייבין עליו כרת.

עצם קיומו של דין זה מעורר תמיהה, שהרי אדם שאכל את בשר הקרבן לאחר זמנו לא פסל בכך את הקרבן, וקשה להבין מדוע אדם שרק חשב לאכול לאחר זמנו פוסל את הקרבן ואף יוצר איסור כרת באכילתו. ניתן להבין את מהות הדין בשתי דרכים שונות-

א. פסול מחשבה. לאור העובדה שמעשה אכילה לאחר זמנו לא פוסל את הקרבן, על כרחנו שדין פיגול לא קשור לעצם המעשה אלא לכך שמחשבת המקריב הייתה פגומה. (בדומה לפסול שלא לשמה שלא מתייחס למעשה מסוים אלא נובע מעצם המחשבה)

ב. מחשבה כמעשה. לאור העובדה שפשט הפסוק ממנו נלמד דין פיגול עוסק במעשה אכילה לאחר זמנו מסתבר שמשמעות דין פיגול היא שהחושב לאכול חוץ לזמנו כאילו אכל חוץ לזמנו. ואף שמעשה אכילה חוץ לזמנו אינו פוסל הרי זה משום שכבר הוכשר הקרבן בזריקה, ודווקא על ידי המחשבה ניתן ליצור מעין מעשה אכילה חוץ לזמנו קודם שנגמרה כפרת הקרבן.

מוקד חשוב לדיון זה קיים בסוגייתנו. הגמ' (כז.) דנה בדברי הברייתא שאמרה שהשוחט על מנת לזרוק את הדם במקום פסול (כגון לזרוק למעלה דם שראוי להיזרק למטה) לאחר זמנו (למחר), פסול ואין בו פיגול. מר זוטרא הסביר שבמקרה כזה לא קיים דין פיגול משום שזריקה שלא במקומה לא מכשירה את הקרבן וממילא אין זה נחשב שהתכוון לזרוק חוץ לזמנו. רב אשי הקשה שאם כוונת הזריקה לא מפגלת אין גם סיבה שתפסול את הקרבן, ורב נחמן בר יצחק ענה שעצם הכוונה להשהות את הדם למחר פוסלת את הקרבן לדעת ר' יהודה (לקמן לה:).

כלומר, בפשט דברי הגמרא 'מחשבת זריקה פסולה למחר' פוסלת רק לפי דעת ר' יהודה שכוונה להשהות דם למחר פוסלת את הקרבן. לאור זה התקשו האחרונים להבין את דברי הרמב"ם אשר פסק מצד אחד נגד דברי ר' יהודה, וכתב שהמתכוון להשהות דם למחר לא פסל את הקרבן (פסולי המוקדשים יג ח), ומאידך פסק את דברי הברייתא שהמתכוון לזרוק דם במקום שאינו ראוי לו למחר פסל את הקרבן (שם טז ה).

מלבד הקושי ליישב את דברי הרמב"ם עם הגמרא, קשה עליו קושיית רב אשי- אם מחשבת זריקה פסולה אינה מפגלת כיצד היא יכולה לפסול את הקורבן?

בעל הקהילות יעקב (סי' כב) ביאר את דברי הרמב"ם לאור ההבנה שסברת דין פיגול היא משום "מחשבה כמעשה". לפי הבנה זו דין פיגול מורכב למעשה משני דינים- א. מחשבה כמעשה. ב. מחשבת חוץ לזמנו יוצרת איסור כרת.

דעת הרמב"ם היא שגם במקומות בהם לא התחדש הדין השני, ואין איסור כרת, עדיין קיים הדין הראשון ומחשבת זריקה פסולה נחשבת כמעשה ופוסלת את הקרבן. משום כך פסק הרמב"ם שמחשבת זריקה פסולה חוץ לזמנו פוסלת את הקרבן למרות שאין בה דין פיגול גמור. אמנם דעת ר' יהודה עצמו היא שעקרון זה של מחשבה כמעשה קיים גם במחשבה להניח את הדם למחר, אך בעניין זה לא פסק הרמב"ם כמותו ולדעתו רק מחשבת זריקה נחשבת כמעשה.

הרב אברהם סתיו