דף יוםיומי

זבחים דף יג - פסול מחשבה בזריקה וקבלה

במשנה שפותחת את סוגייתנו (יג.) נאמר שהזבח נפסל בארבעה דברים: בשחיטה, בקבול, בהילוך, או בזריקה.

הגמרא הקשתה על דברי המשנה מהברייתא שמחלקת בין זריקה וקבלה:

אמר רבי עקיבא, אני אפרש: קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה, זריקה עשה בה מחשבה כמעשה.

רבא ניסה ליישב את שני המקורות על ידי חילוק בין מחשבת שלא לשמה שפוסלת בכל ד' עבודות ובין מחשבת פיגול שפוסלת דווקא בזריקה, אך הגמרא הביאה ברייתא נוספת שכותבת בפירוש שגם מחשבת פיגול פוסלת בכל עבודות הכפרה:

זריקה בכלל היתה, ולמה יצתה? להקיש אליה, לומר לך: מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה (ומכפרת) ומעכבת כפרה, אף כל עבודה ומעכבת כפרה.

מסקנת הגמרא (יג:) היא שיש לחלק בין שני מובנים של מחשבה בקבלה:

הא דאמר: הריני [שוחט] ע"מ לקבל דמה למחר,
הא דאמר: הריני מקבל דמה על מנת לשפוך שירים למחר.

כלומר, המונח "מחשבה בקבלה" אשר נזכר בברייתות משמש בשני אופנים שונים- מחשבה בשעת השחיטה שתוכנה הוא הקבלה, ומחשבה בשעת הקבלה שתוכנה הוא שפיכת השיריים.

הראשונים נחלקו כיצד לפרש את החילוק של הגמרא. דעת רש"י (ד"ה לא קשיא) והתוספות (ט: ד"ה מחשבין) היא שמחשבה בשעת הקבלה מפגלת, גם אם חשב על שפיכת שיריים, ואילו מחשבה בשעת השחיטה שיקבל חוץ לזמנו אינה מפגלת. גם מפשט הגמרא נראה כדבריהם, משום שבמשנה נאמר בפירוש שבשעת הקבלה ניתן לפסול את הקרבן במחשבה, וממילא מסתבר לבאר את דברי הברייתא ש"קבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה" כמתייחסים למקרה של מחשבה בשעת השחיטה שתוכנה הוא הקבלה.

אמנם הראב"ד בפירושו על ה'תורת כהנים' (ויקרא נדבה ד) רוח אחרת הייתה עימו:

ויש מפרשים כי השוחט על מנת לקבל למחר פסלה...
אבל המקבל על מנת לשפוך שיריים למחר לא פסלה, כדקתני יצאו שפיכת שירים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה...

אין כאן מקום לעמוד על הדרך בה ניתן ליישב את דברי הראב"ד עם פשט הגמרא, אך ננסה להבין מהו יסוד מחלוקתם של הראשונים.

האחרונים נחלקו בהבנת הדין שהשוחט על מנת לזרוק חוץ לזמנו פיגל. באופן עקרוני הפיגול מוגדר כמחשבה שעוסקת באכילת אדם או באכילת מזבח (כמבואר בגמ' יג:), וממילא ניתן להבין שגם מחשבה על הזריקה מפגלת משום שזריקת הדם היא אכילת מזבח (וכך כתב רש"י ט: ד"ה אין). מתוך כך מובן שמחשבה על הקבלה, שאין בה אכילת מזבח, אינה מפגלת, וכך כתב גם הקרן אורה על אתר (ד"ה שם גמ' קבלה):

והיינו משום דבעינן אכילה דווקא, או אדם, או מזבח, וקבלה לאו אכילה היא.

אמנם הגר"ח (מובא בגרי"ז יג: ד"ה ונראה) חידש שהפיגול במחשבה על הזריקה איננו מצד אכילת המזבח שבה "אלא מטעם עבודה, דגזיה"כ הוא דעבודה זו מפגלת". מתוך הבנה זו ניתן להסביר את שיטת הראב"ד ולומר שלדעתו גזירת הכתוב שנאמרה ביחס לזריקה כוללת גם את עבודת הקבלה.

הרב אברהם סתיו