דף יוםיומי

זבחים דף יב - הקרבת עולה שלא לשמה

במשנה הפותחת את המסכת נקבע, כי שני קורבנות נפסלים במחשבת שלא לשמה: פסח וחטאת. ניתן לבאר את יסוד הפסול בדרכים שונות, אך נראה שההסבר הפשוט ביותר נוגע לייעודו של הקורבן. הפסח והחטאת מתייחדים בכך שמטרתם מוגדרת וברורה.

מטרתה הייחודית והממוקדת של החטאת ברורה: היא באה לכפר על חטא. חטאת שלא יכולה למלא תפקיד כזה נפסלת, ודינה שתמות. ממילא, מי שהקריב חטאת אך לא כיוון את הכוונה הרצויה, מחטיא את מטרת הקורבן.

הייעוד המוגדר לקורבן הפסח הוא אכילת בשרו. פסח שאין אפשרות לאוכלו בט"ו בניסן במהלך ליל הסדר, איננו פסח. דוגמה מעניינת לכך היא, שאם נאלץ עם ישראל להקריב את קורבן הפסח בטומאה, ניתן לאכול מן הבשר. זאת, בניגוד גמור לשאר קורבנות הציבור, שאף כאשר התירו להקריבם בטומאה, אין לאכול מבשרם. גם כאן, מי שלא יתן דעתו על ייחודיות זו של הפסח, ויקריב אותו למטרה אחרת, יפסול אותו.

והנה, במשנה בדף י"א עמוד ב' מוסר בן עזאי דבר חידוש:

"אמר שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את רבי אליעזר בישיבה, שכל הזבחים הנאכלין שנזבחו שלא לשמן - כשרין, אלא שלא עלו לבעלים משום חובה, חוץ מן הפסח ומן החטאת".

בן עזאי מדגיש, שדווקא הזבחים הנאכלים כשרים אף אם קרבו שלא לשמו. המשנה מדגישה את החידוש שבקביעה זו:

"ולא הוסיף בן עזאי אלא העולה, ולא הודו לו חכמים".

לאמור - עולה שקרבה שלא לשמה פסולה.

הגמרא בדף י"ב מציעה, שעמדת בן עזאי מבוססת על הקדושה המיוחדת שבקורבן העולה, שעולֶה כולו כליל על גבי המזבח. למסקנה קובעת הגמרא:

"ובן עזאי גמרא גמיר לה".

כלומר, אין בידינו מקור ברור לעמדת בן עזאי, והוא קיבל אותה במסורת. העמדת דברי בן עזאי על קבלה מסורתית עשויה להבהיר מדוע הקדים את הקדמתו הארוכה "מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן". לא לגמרי ברור מה עניינו של אותו גוף המונה שבעים ושנים זקנים, אך ברור שבן עזאי בא להבהיר שמדובר על מסורת מיוחדת שהיתה לחכמים, אף אם מקורה אינו ברור.

כך או כך, תוכן אותו מסורת עשוי להיות מקביל להצעתה הראשונה של הגמרא. לאמור - פסול שלא לשמה בעולה מבוסס על כך שבשרה עולה כליל על גבי המזבח.

מה משמעות הלכה זו של עולה כליל? ייתכן, שהדבר משתלב בהסבר דלעיל בדבר הגדרת הייעוד. כפי שהפסח והחטאת נתייחדו בייעוד מוגדר, כך גם קורבן העולה נתייחד בכך שעולה כליל על המזבח. הקרבת הקורבן על קרבו וכרעיו מבטאת התמסרות מיוחדת כלפי הקדוש ברוך הוא. בבואו לעסוק בטעמי הקורבנות, כתב הרמב"ן בראשית פרשת ויקרא:

"כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש".

דברי הרמב"ן אמורים ביחס לכל הקורבנות. עם זאת, בקורבן עולה, שעולה כולו על המזבח, אותה תחושה של התמסרות טוטאלית יותר: אדם מבהיר כי ראוי היה שכל כולו יקרב על גבי המזבח.

ובכן, אף שבכל קורבן ישנה משמעותו המיוחדת לו, זכתה העולה למשמעות מיוחדת עד כדי כך שמסורתו של בן עזאי קובעת שסטייה מאותה משמעות פוסלת את הקורבן.

הרב אביהוד שורץ