דף יוםיומי

זבחים דף ג – "לשם חולין"

בדפים ב ו-ג, אנו נפגשים עם מעין 'שיעור כללי', אותו העביר רבא בדיני לשמה בקרבנות, ובייחוד התייחס להקבלה בין דין לשמה בקרבנות לבין דין לשמה בגיטין.

רבא הציג שני חילוקים בין התחומים:
1. סתם קרבנות לשמן, ואילו סתם אישה לאו לגירושין קיימא.
2. רב חידש כי חטאת לשם חולין כשרה, ואילו גט לשם גויה פסול.

רבא תלה את החילוק השני בראשון. לדעתו, ייעוד קרבן לשם חולין אינו נחשב כייעוד כלל, כפי שייעוד גט לשם גויה אינו נחשב כייעוד כלל. ממילא, אנו שבים אל דין סתמן – וסתם קרבן כשר ואילו סתם גט פסול.

את טענתו כי ייעוד לשם חולין ('לאו מינה') כלל לא חשוב ייעוד, השווה רבא לדין חציצה בטומאת תנור חרס. כשם שמחיצה אינה מועילה להציל מטומאת התנור, כיון שאינה נחשבת לכלי כלל, כך גם חולין אינם חשובים ייעוד לקרבן, שכן אין הם קדושים כלל.

'עשו חולין אצל קדשים כמחיצה אצל תנור, מה מחיצה אצל תנור לא מהניא לה כלל, אף חולין אצל קדשים לא מהניא ליה כלל'.

אמנם, בעמוד הבא הקשתה הגמרא – "לימא קל וחומר: קדשים מחללין קדשים, חולין לא כל שכן!"

ועל כן נאלצה לבאר את דברי רב באופן אחר משביארם רבא:

"אלא טעמא דרב כרבי אלעזר, דאמר רבי אלעזר: מאי טעמא דרב? ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' קדשים מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים"

התוספות הקשו על מהלכה של הגמרא:

"יש תימה דעד השתא אסיקנא איפכא מתוך הסברא דאדרבה בשביל שהם קדשים ומינה לכך מחריב בה אבל חולין דלאו בר מינה לא מחריב"

התוספות מצביעים על כך שהקל וחומר מהווה קושיה על דברי רבא, כיוון שבתחילת הקל וחומר עומדת בבסיסו הנחה ההפוכה מהנחתו של רבא. לדעת רבא, מחשבת חולין אינה חשובה מחשבה בקדשים, והקרבן חוזר לדין סתם. המקשה, לעומת זאת, מניח כי ככל שהמחשבה רחוקה יותר מהייעוד המקורי של הקרבן, כך היא תפסול יותר!

נראה, כי המחלוקת בין רבא לבין המקשן, היא למעשה מחלוקת עקרונית בהבנת דין לשמה. אתמול הבאנו את מחלוקת האחרונים, האם דין לשמה בקרבנות נועד להגדיר את הקרבן ולקבוע את אופיו (מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין), או מהווה כוונה בעבודת הכהן (קרן אורה).

והנה, אם נאמר כי מהות דין לשמה הוא נתינת שם וגדר לקרבן, הרי שניתן לטעון כי שם חולין כלל אינו שם, ולמעשה לא ניתן לקרבן שם חדש. מאחר וכך, הרי הוא כקרבן שלא ניתן לו שם בעת העבודה, וסתמו לשמו שניתן לו בעת ההקדשה. זוהי דעתו של רבא.

אך אם נאמר שדין לשמה בקרבן הוא כוונה בעבודת הכהן, הרי שלא ניתן לטעון כי כהן המכוון לחולין נחשב ככהן שאינו מכוון כלל. ודאי כי על פי תפיסה זו צודקת טענתה של הגמרא – כהן המכוין לשם חולין כוונתו גרועה יותר מכהן המכוין לשם קדשים שאינם נכונים.

הרב ברוך וינטרוב