דף יוםיומי

עבודה זרה דף עא – מנת המלך

"אמר רב יהודה אמר רב: מותר לאדם לומר לעובד כוכבים 'צא והפס עלי מנת המלך'" (עא ע"א).

ונחלקו הראשונים מהי אותה "מנת המלך". רש"י כתב:

"ארנונא שהיו נותנין מתבואותיהן ומבהמותיהן".

לפי פירושו, "מנת המלך" היא מס שגבה המלך מן התבואה; היהודי מבקש לשלם במעות, במקום בתבואה או ביין, והוא מבקש מנכרי שימסור לידי נציג המלך את המס הקבוע מן היין, והוא יפרע לו במעות. לכאורה היהודי נהנה מעִסקה שעשה הנכרי ביין, דהיינו מאיסור סתם יינם. אף על פי כן הדבר מותר, ואין בזה משום הנאה מיין נסך, כי:

"כיון דהוה מצי לסלוקי לשליחא דמלכא בזוזי, כי יהיב ליה עובד כוכבים יין נסך, לאו שלוחיה דישראל הוא".

לפי רש"י, ההיתר הנזכר כאן מצומצם למדיי; יסודו בעובדה שהסיוע שהנכרי מושיט לישראל איננו גדול, כי הישראל יכול לשלם לשליח המלך עצמו בכסף. אלא שבפירוש זה יש קושי ברור: אם אכן יכול הישראל להסדיר את העִסקה עם שלוחו של המלך, מדוע ביקש מן הנכרי לפרוע את החוב ביין?

ואכן, מכוח קושיה זו הציעו התוספות (ד"ה הא לא דמיא) פירוש אחר. לדעתם, שלוחו של המלך דורש יין דווקא. אף על פי כן מותר ליהודי להסתייע בגוי, משום שהוא מנסח את בקשתו בלשון מעורפלת, שמשתמע ממנה כי הנכרי יכול לפרוע את החוב בכל דרך שהיא. אמנם בסופו של דבר ייתן מן הסתם יין, אך מאחר שהיהודי לא הזכיר זאת בפירוש, הדבר מותר. מן התוספות משתמע שיסוד ההיתר בניסוח: היהודי השתמש בלשון שאין במשמעה הוראה מפורשת לפרוע את החוב ביין נסך.

הריטב"א וראשונים אחרים ניסחו תירוץ זה בלשון אחרת. הם מבחינים בין לשון שעיקרה בקשה לסילוק החוב ובין לשון שמשמעה שליחות. כאשר היהודי מבקש מן הנכרי "צא והפס", אין הוא ממנהו לשלוחו. אם כן, הנכרי פועל על דעת עצמו, ואין לומר שהיהודי פרע את חובו ביין נסך. [אמנם כמה סוגיות בש"ס קובעות שאין שליחות לנכרי. בעל מחנה אפרים (הלכות שלוחין ושותפין) דן אם ניתן להוכיח מדברי הריטב"א (בשם הרמב"ן) שלחומרה יש שליחות לנכרי, ועיין שם שהאריך בעניין זה.]

כאמור, ראשונים אחרים פירשו את המקרה הנידון בסוגיה פירוש שונה לחלוטין. זה לשון הרמב"ם הלכות מאכלות אסורות פי"ג הכ"ז:

"מלך שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהן דמיו כפי מה שירצה".

לדעת הרמב"ם, היהודי איננו מתבקש לתת יין למלך, אדרבה, הוא מתבקש לקנות ממנו. סביר להניח שהיו למלך יקבים רבים, ואם ייצרו היקבים כמות גדולה מדי של יין, היה צורך למכור את העודפים כדי למנוע הפסד לאוצר הממלכה.

הבית יוסף (יורה דעה סימן קל"ב) הבין שמחלוקת רש"י והרמב"ם היא מחלוקת פרשנית, ולא הלכתית, ופסק בשולחן ערוך את שני ההיתרים: הן את ההיתר לבקש מנכרי לשלם את מס היין הן את ההיתר לבקש מנכרי שיקנה מן המלך את היין שהיה הישראל צריך לקנות. דומה שיסוד עמדתו של הבית יוסף, שאין זו מחלוקת הלכתית, בדברי הרדב"ז בפירושו לרמב"ם:

"ואפשר דבמקומות של הראב"ד ורש"י לא היו נוהגים השרים להטיל על העם יינותיהם ותבואותיהם, אלא היו לוקחים ואוכלים את חוקם. אבל במלכות הזה משליכים השרים מה שיש להם על העם ביותר משיוויו, וגזל וחמס הוא... ורבינו פירש כפי מה שראה במקומו".

הווה אומר: פעמים שאנו מוצאים מחלוקת בין הראשונים, אך מה שעומד מאחריה איננו סברות מפולפלות ומחלוקות נוקבות, כי אם הבדל פשוט בין המציאות שהכיר אחד מן החכמים לבין המציאות שנהגה במקומו של חברו. בסוף דבריו מעיר הרדב"ז על מקרים אחרים שבהם פירשו הראשונים את דברי חז"ל על פי המציאות שהייתה מוכרת להם. [אשר לדבריו על המנהג "במלכות הזה" – הרדב"ז נולד בספרד, חי תקופה ארוכה במצרים ונפטר בארץ ישראל (שלוש תחנות שבהן חנה, כידוע, גם הרמב"ם), ואין ברור לגמרי לאיזו מלכות כוונתו.]

הרב אביהוד שוורץ