!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

מכות דף יד – טמא שאכל את הקודש

בדף יד ע"ב מובאות כמה מחלוקות בין רבי יוחנן וריש לקיש בדין טמא שאכל את הקודש. ראשית, נחלקו מה אזהרתו של איסור זה: ריש לקיש לומד אותו מן הפסוק "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" (ויקרא י"ב, ד), ואילו רבי יוחנן לומד אותו בגזרה שווה מאיסור כניסת טמא למקדש ('טומאתו' [שם ז', כ] – 'טומאתו' [במדבר י"ט, יג]). עוד נחלקו אם טמא שאכל את הקודש חייב רק כשאכל לאחר זריקת הדם (כדעת רבי יוחנן), או שמא חייב גם אם אכל קודם זריקה (כדעת ריש לקיש). וכן נחלקו בדין טמא שנגע בקודש: לדעת ריש לקיש לוקה, ולדעת רבי יוחנן אינו לוקה.

הראשונים הצביעו על דבר מוקשה בשיטת רבי יוחנן. רבי יוחנן טוען שהפסוק "בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע" אינו מלמד כי אסור לטמא לגעת בקודש, כדעת ריש לקיש, כי אם על איסורו לגעת בתרומה. והעירו התוספות: "ותימה, דהיכן מצינו חומר בתרומה מבקדשים?" – כיצד ייתכן שהנוגע בתרומה לוקה, והנוגע בקודשים, שחומרתם יתרה, פטור?!

תמיהת התוספות תיושב מתוך עיון ביסוד מחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש. לעניות דעתי, רבי יוחנן וריש לקיש חלוקים בשאלה מהו המוקד של איסור אכילת קודשים. כיצד?

לדעת ריש לקיש, מוקד האיסור הוא בטימוא הקודש. ריש לקיש לומד את האיסור מפסוק המדבר על נגיעה, ואכן מחייב גם על נגיעה. לפי זה, מובן שאין מקום להבדיל בין קודשים שנזרק דמם לקודשים שטרם נזרק דמם.

רבי יוחנן, לעומת זאת, מבין שהאזהרה אינה על טימוא הקודשים, כי אם על העיסוק של אדם טמא בהם. כשם שאדם טמא אסור להיכנס למקדש, הגם שנוכחותו שם אינה מטמאת את המבנה, כך יש איסור על עצם עיסוקו בקודשים. מכיוון שמוקד האיסור הוא העיסוק בקודש, יש להגדיר מה נחשב עיסוק. רבי יוחנן פוסק שעיסוק הוא עשיית מעשה מעין המעשים המצֻווים בקודשים, כגון אכילה לאחר זריקת דמים. מאחר שאכילת טהור (כוהן או ישראל, על פי דיני הקרבן) לאחר זריקת הדם נחשבת גמר מצוותו של הקרבן, נחשבת אכילת טמא מעין חילול שלו (ללא כל קשר להיטמאותו). אך אין לוקים לדעת רבי יוחנן על נגיעה סתם, או אפילו על אכילה קודם זריקה.

אם כנים דברינו, נוכל לבאר על פיהם גם את חילוקו של רבי יוחנן בין תרומה לקודשים. שלא כקודשים, שבשרם ניתן לכוהן לאכילה בלבד, בתרומה יש מצוה בעצם קבלת הכוהן; לפיכך גם מגעו בה נחשב עיסוק, והנוגע בה טמא חייב מלקות.

הרב ברוך וינטרוב