!!
 
EAB- blank
 

דף יוםיומי

בבא בתרא דף קמט – קניין אודיתא

הגמרא בדף קמט ע"א מסתפקת בדין שכיב מרע שמכר כל נכסיו. מצד אחד, ניתן לומר שמכר משום שחשב שהוא עומד למות, ולכן אם עמד מחוליו המכר בטל. מצד שני, ייתכן כי שכיב מרע שעמד מחוליו יכול לחזור בו רק ממתנה, אך לא ממכר. על רקע זה הגמרא מעלה ספק נוסף:

"איבעיא להו: שכיב מרע שהודה, מהו?"

הראשונים נחלקו בביאור ספקה של הגמרא. הפירוש המקובל הוא הפירוש שהביאו התוספות על אתר בשם ר"י. לדבריו, ברור לגמרא כי המודה שנכס כלשהו שייך לחברו, קנאו הלז, וספקה של הגמרא בשכיב מרע דומה לספק הקודם: האם דין אודיתא ככל מתנה אחרת, שבטלה אם הִבריא השכיב מרע; או שמא אנו אומרים כי נתינת הנכס באודיתא דווקא, ולא במתנה רגילה, מלמדת שכוונתו הייתה להקנותו בקניין גמור, ואפילו יבריא.

פירוש זה מניח שקניין אודיתא כשלעצמו תקף. וכך אכן נקטו רוב הראשונים. הנה למשל לשון הר"י מיגאש על אתר:

"קיימא לן בבריא שהודה – ודאי הודאתו הודאה".

קביעה זו מבוססת, בין היתר, על המימרה במסכת כתובות (דף קא ע"ב): "האומר לחבירו 'חייב אני לך מנה' – רבי יוחנן אמר: חייב".

אמנם יש מן המפרשים שחלקו על הדעה הרווחת הזאת וקבעו שקניין אודיתא הוא חלק ממערכת ההלכות המיוחדות הנוהגת בשכיב מרע, ואין הוא תקף בבריא. המקור הידוע באחרונים לעמדה זו הוא שו"ת התשב"ץ חלק א סימן קנ"ב; ונראה שכן סבר גם בעל העיטור.

אך להלכה כתב הש"ך (חושן משפט סימן ס' ס"ק לב):

"ונהי דמה שכתבו החולקים דהך דאיסור גיורא מיירי דוקא בשכיב מרע ולא בבריא – ליתא, וכל הפוסקים חולקים על זה".

הש"ך טוען שכל הפוסקים מודים בקניין אודיתא שהוא קניין ככל הקניינים. ובכן, אודיתא זו, מה טיבה?

ההבנה הפשוטה היא שאין זה קניין של ממש, כי אם בירור. כידוע, אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים. על כן אם הוא מודה שממון כלשהו שייך לפלוני, יש לדבריו דין עדות של ממש.

ואולם, בעל קצות החושן (סימן קצ"ד ס"ק ד) דגל בהבנה אחרת. לדבריו, ההודאה היא כוח קנייני של ממש, ולא רק בירור מציאותי. וזה לשונו:

"ולעניות דעתי קנין שלם הוא, ולא נופל הוא מכל הקניינים הן לענין ממון הן לענין איסור".

על פי הבנה זו חידש קצות החושן (סימן מ' ס"ק א) חידוש מרחיק לכת:

"אף על פי ששניהם יודעין והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פלוני, קונה הוא אותו באודיתא של הנותן, כמו שקונה במשיכה וכסף".

זאת אומרת: אף אם ברור שההודאה אינה אמת, ואין החפץ של פלוני, עצם הקביעה של בעליו כי הוא שייך לאותו אדם מהווה הקנאה.

החידוש המיוחד במתנת שכיב מרע הוא שהיא חלה בדיבור בלבד, בלא מעשה קניין (ראה הדף היומיומי לדף קמז). על פי דרכו של בעל קצות החושן, גם קניין אודיתא חל בדיבור בלבד, ואם כן, ברורה מאוד העמדה שהחזיקה בה סיעת המפרשים הסבורה שקניין זה מועיל רק בשכיב מרע.

אמנם הקצות עצמו, למרות הבנתו המחודשת, פוסק שקניין אודיתא חל גם בבריא. מסתבר, שכל ה'התרחשות' של הודאה בפני עדים יוצרת גמירות דעת מספקת להחלת ההקנאה. ועדיין הדברים מחודשים, ואין כאן המקום להאריך בכך.

הרב אודי שוורץ