דף יוםיומי

בבא בתרא דף מז – אונסא דנפשיה ואונסא דאחריני

"אמר רב הונא: תליוהו וזבין – זביניה זביני. מאי טעמא? כל דמזבין איניש, אי לאו דאניס לא הוה מזבין, ואפילו הכי זביניה זביני.
ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני?" (מז ע"ב).

המוקד של סוגיית "תליוהו וזבין" הוא בדף הבא, והוא יידון בע"ה מחר. בעיוננו היום נתמקד בשתי הדעות המובעות בקטע המצוטט.

לפי הבנתו של רב הונא, כל עסקת מכר בעולם נובעת מכורח כלכלי, ולא מרצון חופשי לגמרי (מן הסתם אין כוונתו למסחר בשוק, אלא למכירת נכס פרטי, וכפי שפירש רשב"ם). אם כן, מדוע המכר חל? על כורחנו שתקפות העִסקה אינה מותנית ברצון טהור של המוכר – שהרי החיים רצופים אילוצים – אלא רק בבחירה חופשית שלו, דהיינו שבנסיבות הקיימות האפשרות למכור עדיפה בעיניו על האפשרות להימנע מכך. דרישה זו, טוען רב הונא, מתקיימת גם ב"תליוהו וזבין", שכן המוכר קיבל הכרעה בחירית ורציונלית כי מבין האפשרויות העומדות לפניו, האפשרות העדיפה כעת היא למכור. [נחלקו הראשונים אם כבר בשלב זה הסוגיה מבחינה בין מכר עם תמורה לבין מתנה. לסוברים שההבחנה קיימת כבר בשלב זה, יש לדון כיצד הצורך בתמורה משתלב בהסבר הנ"ל, אך כאמור, בעיה זו שייכת כבר לדף הבא.]

כנגד סברתו של רב הונא טוענת הגמרא: "ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני?". מה פשר החילוק הזה?

על מנת להבין זאת, נקדים ונעיין בחילוק דומה שעולה ברמב"ם בהקשר שונה לחלוטין. בפרק ה מהלכות יסודי התורה הרמב"ם עוסק בגדרי פיקוח נפש שמתיר לעבור על כל עברות שבתורה מלבד שלוש העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן אדם מצֻווה למסור את נפשו ולא לעבור. וזה לשונו שם (הלכות ד, ו):

"וכל מי שנאמר בו 'יהרג ואל יעבור' ועבר ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם... ואף על פי כן, מפני שעבר באונס אין מלקין אותו, ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה, שנאמר בנותן מזרעו למולך 'ונתתי אני את פני באיש ההוא' – מפי השמועה למדו: 'ההוא' לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה...
כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים. כיצד? מי שחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים שרפואתו בדבר פלוני מאיסורין שבתורה – עושין, ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו".

בהלכה ד הרמב"ם מחדש שמי שאיימו עליו שיהרגוהו אם לא יעבור על אחת משלוש עברות החמורות, ועבר ולא נהרג – אף על פי שנהג שלא כדין, אין בית דין עונשין אותו, משום שהוא מוגדר "אנוס". אבל מי שבחר להתרפא באחת משלוש העברות החמורות – נראה מלשון הרמב"ם בהלכה ו שעונשין אותו בעונש הקבוע לאותה עברה, ואינו נחשב אנוס. נמצאת אומר: יש הבדל בין איום חיצוני במוות לבין סכנת חיים בשל מחלה (=איום פנימי). כאשר אנס מאיים על אדם שיהרגנו אם לא יעבור – אף שהוא מותיר לו את הבחירה בדבר, מכל מקום רצונו של האנס הוא שמפעיל את האדם, ועל כן הוא נחשב אנוס. לא כן בחולי: שם אין גורם חיצוני (קרי: ישות משפטית נפרדת, בניגוד למחולל המחלה) שמשליט את רצונו על האדם, אלא הוא עצמו מקבל את הכרעותיו על פי מה שחשוב יותר בעיניו, ועל כן אם העדיף גילוי עריות וכיוצא בו על פני אבדן חייו, אין הוא נחשב כאנוס, אלא כיצור אוטונומי.

על הדרך הזה נוכל להבין גם את טענת הגמרא כנגד סברתו של רב הונא. אמנם כל מכר הוא כניעה של המוכר לאילוץ, ולא מציאות אידילית, אך מכל מקום, המוכר מקבל בעצמו את הכרעותיו על פי הסיטואציה שנקלע אליה. אבל כאשר המכר נכפה עליו מידי אדם אחר, אזי הרצון הוא של האנס, ולא של המוכר, ועל כן יש מקום לומר שהמכר אינו תקף.

הרב שמואל שמעוני