דף יוםיומי

בבא בתרא דף לה – כל דאלים גבר

בדף לד ע"ב פוסק רב נחמן כי כאשר מריבים שניים על בעלות על שדה ובפי שניהם אותה טענה – "של אבותי" – אנו נוקטים "כל דאלים גבר". בפשטות הכוונה להשגת הכרעה במידה כזו או אחרת של אלימות, והדבר מעורר תהיות גדולות הן מצד מידת האמת הן מצד הסדר החברתי. ברם, ייתכן שדברי הגמרא בדף לה יסייעו בידנו להבהיר את מקומה ומשמעותה האמתיים של פסיקת כל דאלים גבר (כדא"ג).

הגמרא בדף לה ע"א קובעת שאין פוסקים כדא"ג אלא כאשר "איכא למיקם עלה דמילתא", כלומר במקום שניתן, מבחינה עקרונית, לברר את המציאות, אף שלעת עתה אין הדבר בהישג יד. הרשב"ם (ד"ה התם) מסביר שבמקום שהמציאות עתידה להתברר, אין בית דין מעוניין לפסוק, שמא יתגלו אחר כך ראיות לכיוון ההפוך ויהיה צורך לשנות את הפסק:

"דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין, הלכך אין בית נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות, אלא מניחים אותן, וכל דאלים גבר, עד שיבאו עדים ויבררו הדבר".

מראשית דבריו ("שמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין") משמע אולי שהבעיה במצב זה היא זילותא דבי דינא.

אבל מסוף דבריו משתמע שיש כאן בעיה עקרונית יותר: בית דין מחויב לדון דין אמת, ולכן אין לו "לדון דין שסופו לבא לידי עיוות". אמנם כאשר ליכא למיקם עלה דמילתא אנו פוסקים "שודא" או "יחלוקו": במצב כזה – כאשר אין שום סיכוי להגיע לחקר האמת עד תכליתה – צריך בית הדין לחתור להשכנת שלום בין אדם לחברו וליחסי ממון מתוקנים בין הבריות, ועל כן "משתדלין בית דין בדינן ודנין אותו" (לשון הרשב"ם שם). אך כאשר איכא למיקם עלה דמילתא, אזי הערך העליון שבית הדין מחויב לו הוא דין אמת ומשפט צדק, ואל לו להכריע בדרך שעלולה לסתור את המטרה הזאת.

אפשרות שלישית להבנת כדא"ג היא שזהו דין פרוצדורלי ביסודו: כאשר בית הדין מצפה לראיות נוספות שיובאו בפניו, אין הוא מכריע, אף אם יש לו כלים לעשות זאת – פשוט מפני שהדיון טרם הסתיים. דוגמה לדבר בבבא מציעא דף קי ע"א, ששם נאמר כי כאשר עתידים להתגלות עוד נתונים, אין בית דין מוציא ממון, אף אם לטובת הצד השני עומדת חזקה שמועילה, בדרך כלל, להוציא ממון. קיצורו של דבר: אין בית דין פוסק את פסיקתו הסופית עד שיסתיים שלב הבאת הראיות. לפי זה, דין כדא"ג אינו פסיקה סופית כלל ועיקר, ויש לראותו כמעין 'צו ביניים' עד שיובאו בפני בית דין נתונים מספיקים להגיע להכרעה. [אם כנים הדברים, ייתכן שפסיקתו של רב נחמן היא מעין פסקהּ של הסוגיה הקודמת (לד ע"ב): "והלכתא לא תפסינן, והיכא דתפס לא מפקינן".]

[הבנה שונה בדין כדא"ג צוינה בקיצור נמרץ בדף היומיומי למסכת בבא מציעא דף ב, עיין שם.]

להרחבה על הכרעה בספקות ממון

ראה שיעורי העיון למסכת בבא מציעא: שיעורו של הרב גיגי על דין "יחלוקו" ושיעוריו של הרב יאיר קאהן על מחלוקת סומכוס וחכמים בדין ממון המוטל בספק ועל דין "יהא מונח עד שיבוא אליהו".

הרב ברוך וינטרוב